מידע
מחוז: בִּאְר אלסַּבְּע (באר שבע)
מספר תושבים 1948: 1020
יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: חסר
יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: חסר
רקע:
לפי סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושא הפליטים הפלסטינים, ב-1948 חיו בכפר 1,017 תושבים ערבים. הם השתייכו לשבט עַזָאזֵמָה, שב-1948 מנה 16,746 נפש והחזיק ב-5,700,000 דונם. תושבי הכפר גורשו ממקום מושבם למצרים בידי כוחות ישראליים בין 1949 ל-1954. כמה מהם הצליחו לחזור, אך גורשו שוב ממקומם ויושבו במקום אחר בידי ישראל. על הכפר הגנו כוחות מצריים Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 40-41)).
לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, מבצע יואב נועד להביס את הצבא המצרי בדרום הארץ ולהרחיב את גבולותיה של מדינת ישראל. על המבצע פיקד יגאל אלון, אשר לדברי מוריס "בכל מבצעיו הקודמים לא הותיר אוכלוסייה ערבית באזורים שכבש" (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 292). פקודות המבצע לא דיברו מפורשות על גירוש, אך מפקדי הכוחות אימצו את ההשקפה כי "ככל שימעט מספר הערבים שיישארו בתחומי מדינת ישראל – כך ייטב". עם פתיחת המתקפות היתה בריחה של תושבים רבים, לעתים "בעידוד" או בהוראת כוחות צה"ל (שם, 313). אלה שהתגוררו ברדיוס של כעשרה ק"מ סביב לבאר-שבע גורשו בשבוע הראשון של נובמבר בשל חששו של צה"ל שיסתננו לעיר. במהלך המבצע התרחקו בדווים רבים מאזורי הקרבות. ראשי שבטי הבדווים ביקשו רשות להשאר במקומותיהם, תמורת הבטחת נאמנות למדינה, אך ראשי המדינה העדיפו כי יצאו מהארץ, תוך תשלום פיצויים. גם הצבא רצה "להרחיק עד כמה שאפשר את הבדואים מהסביבה". במהלך נובמבר 1948 היו חילוקי דעות בין גורמים שונים בממשלה ובצבא לגבי השאלה אם לגרש את הבדווים או להשאירם, אך בסופו של דבר הוחלט על פינויים: בחודשים הראשונים של 1949 הועברו אלפי בדווים ממקומותיהם שמדרום לבאר-שבע וממערב לה, לאזור מרוכז ומצומצם יותר ממזרח לעיר; בנובמבר 1949 גורשו מאות משפחות של בדווים להרי חברון; בספטמבר 1950 גורשו אלפי בדווים לחצי האי סיני (שם, 327-8).