מידע

מחוז: ע'זה

מספר תושבים 1948: 2330

תאריך כיבוש: 01/02/1949

יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: גת

יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: אין

רקע:

הכפר שכן באזור של גבעות, בו התמזג מישור החוף במורדות הרי חברון, 32 ק"מ מצפון מזרח לעיר עזה. בצדו המערבי גבל הכפר בואדי פטאלה. תושבי הכפר הגיעו מכפר סמוך שנקרא עראק - שמשמעותו "גבעה קטנה" – והחלק השני של השם, שמשמעותו "הבנויה" – נוסף כשהתושבים עקרו משם למיקום החדש. ב-1596 נמנו בכפר 61 תושבים, ובסוף המאה ה-19 נכתב שבתיו נבנו מלבני בוץ וקש וכי מימיו הגיעו משלוש בארות. הכפר גדל והתפשט בכיוון תל אל-שיח' אחמד אל-עוראני [תל ערני], שניצב מצפון לכפר. בפסגת התל היה אתר דת לאותו שיח'. התל זוהה במשך זמן מה באופן שגוי עם העיר התנ"כית-פלשתית גת, אך חפירות במקום לא מצאו לכך סימוכין, וקבעו שהישוב במקום נוסד באלף הרביעי לפנה"ס והמשיך עד המאה השנייה לפנה"ס.

ב-1931 חיו בכפר 1,347 תושבים ב-299 בתים, וב-1944-5 מנה הכפר 2,210 תושבים מוסלמים. היה בכפר מסגד ישן ואחד חדש יותר, שנחשב מהיפים במסגדי הכפרים. הוא כלל כמה חדרים, אכסדרה וחצר. היה בכפר גם בית ספר יסודי שנוסד ב-1934; באמצע שנות ה-1940 למדו בו 201 תלמידים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 17,901 דונם, מהם נמכרו 3,468 ליהודים. תושבי הכפר עבדו בעיקר בחקלאות, וגידלו דגנים, ענבים ומגוון עצים, כמו זית ושקד. הגידולים הושקו בעיקר במי גשם. שיערן של עזים וכבשים שימש לאריגת שטיחים, אותם צבעו התושבים באל-פלוג'ה, מקום בו הם גם קיבלו טיפול רפואי ושירותים נוספים.

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, חטיבת גבעתי ניסתה ללא הצלחה לכבוש את הכפר בסוף יולי 1948 במהלך ההפוגה השנייה של המלחמה. ה'ניו יורק טיימס' דיווח ב-28 ביולי שכוחות ישראליים תקפו כלי רכב ומתקני תקשורת מצריים בכפר. יומיים לאחר מכן דווח על קרבות רציניים בין חתא ועראק אל-מנשיה. ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף כותב שהכפר היווה יעד לתקיפות מתמשכות במהלך ההפוגה השנייה. ניסיון מקיף לכבוש את הכפר נעשה בסיום ההפוגה השנייה, בתחילת מבצע יואב, ב-16 באוקטובר, וקרב נערך מול הכוחות המצריים. תקיפה סופית בוצעה ב-27-28 בדצמבר על ידי יחידות של חטיבת אלכסנדרוני, אשר נכנסו לכפר ונהדפו ממנו בידי כוחות מצריים. בסוף המלחמה הכפר נותר בתוך "כיס פלוג'ה", מובלעת בה נלכדו 3,000 פלסטינים וחטיבה מצרית. מוריס אומר שכמה ימים אחרי החתימה על הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים, ב-24 בפברואר 1949, ישראל הפרה את תנאיו באמצעות הפחדתם וגרימת בריחתם של 2,000-3,000 כפריים מעראק אל-מנשיה ומאל-פלוג'ה. לפי מתווך האו"ם, אזרחים מהמובלעת הוכו ונשדדו בידי חיילים ישראלים, ודווחו אף מקרים של נסיונות לאונס. מוריס מדווח שההחלטה להפחיד את הוכלוסיה ולהבריחה מכפריה היתה בודאי של מפקד החזית הדרומית, יגאל אלון, כנראה באישורו של ראש הממשלה דוד בן גוריון.

קיבוץ גת הוקם ב-1941 על אדמות שנרכשו מהכפר; הוא תפס אדמות נוספות ב-1949 אחרי גירוש התושבים. ב-1954 הוקמה קרית גת על אדמות הכפר. מושב שדה משה הוקם ב-1956 על אדמות הכפר, ממזרח לאתר הכפר. חורשת אקליפטוסים ניטעה באתר הכפר, ושני שלטים בעברית באנגלית מכנים את המקום "חורשת השלום מרגולין". נותרו רק שרידים של רחובות הכפר, בצד שיחי צבר פזורים. חלק מהאדמות הסמוכות מעובדות בידי ישראלים.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 106-108

מידע ממקורות נוספים:

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, אש המטוסים והתותחים ב-15 וב-20 באוקטובר 1948 הביאו לכך שאלפי פליטים ברחו מעראק אל-מנשיה וכפרים סמוכים (לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991: 293).

לפי אנדי יחזקאל, רק קיבוץ גת וחלק מקרית גת נבנו על אדמות הכפר (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).

על-פי PalestineRemembered.com, גם מפעל אינטל שוכן על אדמות הכפר

(http://www.palestineremembered.com/Gaza/Iraq-al-Manshiyya/index.html#Statistics)

לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 2,332 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 46).

לפי אנציקלופדיה מפה המתקפה על הכפר ב-28 בדצמבר נקראה "מבצע חיסול", נכשלה ונסתיימה במותם של 87 מלוחמי חטיבת אלכסנדרוני (אנציקלופדיה מפה, 2000, 7: 26-27). 

תמונות

אחר