זוכרות - כֻּויכַּאת

כֻּויכַּאת

מידע

מחוז: עַכָּא (עכּו)

מספר תושבים 1948: 1220

תאריך כיבוש: 09/07/1948

יחידה כובשת: חטיבת כרמלי,חטיבה שבע

יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: אשרת

רקע:

הכפר שכן על גבעה נמוכה בחלק המזרחי של מישור עכו, תשעה ק"מ מצפון-מזרח לעיר. הצלבנים כינו את המקום קוֹקֶט. בסוף המאה ה-19 חיו בכפר 300 מוסלמים שגרו בבתי-אבן והתפרנסו מגידול עצי-זית. לפי תיאור מאוחר יותר, נבנו בתי הכפר בצפיפות מלבני בוץ וקש ו סמטאות צרות הפרידו ביניהן. היו בכפר בית-ספר יסודי שנבנה ב-1887, מסגד ואתר מקודש לזכר השיח' הדרוזי אבו-מחמד אל- קֻרַיְשִי. בגלל קרבתו היחסית של הכפר לעכו, נהנו תושביו משירותי החינוך, הבריאות והמסחר שסיפקה העיר. ב-1931 התגוררו באל-כּויכּאת 789 תושבים ב-163 בתי-אבן. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-1,050, ושטח אדמותיו עמד על 4,733 דונם. אדמות הכפר נחשבו לאדמות הפוריות ביותר בנפת עכו, והתושבים גידלו עליהן דגנים, זיתים ומלונים. בארות סיפקו להם מים לשימוש ביתי ולהשקייה. בנוסף, עסקו אנשי הכפר בגידול חיות-משק ובייצור מוצרי-חלב. שרידים ארכיאולוגיים בכפר ובסביבתו כוללים מאגרי מים עתיקים, גתות וקברים חצובים בסלע. ההתקפה הגדולה הראשונה על הכפר ארעה ב-11 ביוני 1948, לפני שההפוגה הראשונה של המלחמה נכנסה לתוקפה. עדי-ראייה שהתראיינו שנים לאחר מכן סיפרו שהמתקפה נהדפה על-ידי כ-60 לוחמי מיליציה ערבים חמושים ברובים. העיתון הפלסטיני 'פִלַסטין' דיווח על שתי התקפות מוקדמות יותר על הכפר, ב-18-19 בינואר וב-6-7 בפברואר, שנהדפו אף הן. עם סיום ההפוגה ב-9 ביולי, תושבים ששיתפו פעולה עם הציונים באו למח'תאר הכפר וביקשו ממנו שייכנע, אך הוא סירב. באותו לילה החל מבצע דקל והכפר ספג הפגזות כבדות מצד חטיבה שבע וחטיבת כרמלי, שגרמו לשני הרוגים ושני פצועים מקרב התושבים. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס מצטט מפקד בגדוד ה-21 [של חטיבת כרמלי; דב ירמיה] שהשתתף בהתקפה: "אינני יודע אם הריכוך הארטילרי שהונחת על הכפר גרם לפגיעות של ממש, אך האפקט הפסיכולוגי הושג ותושבי הכפר הבלתי-לוחמים נמלטו לפני שפתחנו בהסתערות" [בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 267]. המיליציה הערבית נסוגה לגבעה סמוכה. תושבים רבים מהכפר ברחו לכפר יאסיף, אבו-סנאן וכפרים נוספים שברבות הזמן נכנעו. תושבי אל-כּויכּאת שנשארו בכפר, רובם זקנים, גורשו לאחר זמן קצר לכפר יאסיף. בימים הראשונים אחרי כיבוש הכפר, נהגו נשות הכפר להסתנן אליו לעתים קרובות על-מנת לקחת אוכל ובגדים. בינואר 1949 נוסד על אדמות-הכפר קיבוץ הבונים, שמאוחר יותר שינה את שמו לבית-העמק. התיישבו בו מהגרים יהודים מאנגליה, הונגריה והולנד. כיום לא נותר כמעט זכר לכפר, מלבד עיי-חורבות של בתים ובית-קברות נטוש בו גדלים עשבים שוטים. מקדש השיח' קֻרַיְשִי עדיין עומד, אך ניבעו בו סדקים עמוקים. חורשת אורנים ואקליפטוסים ניטעה באתר הכפר.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 21-22

מידע ממקורות נוספים:

מוריס מציין שאחדים מתושבי הכפר השתתפו ב-28 במארס "במארב על שיירת יחיעם ובטבח שנערך בנוסעיה". הוא מוסיף שהדבר היה ידוע למפקדי צה"ל במקום, ויתכן שמשום כך "המטירו על הכפר מטחי אש עזים יחסית". חששם של התושבים ממעשי תגמול של צה"ל, תרם למנוסתם, לדבריו. הוא מוסיף שכמה מתושבי הכפר נמלטו כבר ביוני, בעקבות ההתקפה שכשלה (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 267). עוד כותב מוריס שהזקנים שנשארו בכפר אחרי כיבושו גורשו לכפר אבו סנאן, אך הדרוזים במקום סירבו לתת להם מקלט, ועל כן נאלצו להמשיך משם לגליל העליון וללבנון (שם, 268). לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,218 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 32)). אנדי יחזקאל מונה גם את אשרת כישוב שקם על אדמות הכפר אחרי 1948 (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm). על-פי נגה קדמן, שבעה מבתי הכפר, ועצי זית עתיקים רבים, מצויים כיום בתוך קיבוץ בית העמק. חלק מאתר הכפר, כולל בית הקברות שלו מצוי כיום בתוך יער בית העמק של קק"ל (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').