מידע
מחוז: חיפא
מספר תושבים 1948: 72850
יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: אין
יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: אין
רקע:
שמה של העיר חיפה נגזר משמו של הכפר הכנעני שהיה קיים לרגלי הכרמל -
"אלחיפה" (שמשמעותו: הקרובה). בתקופה הרומאית הכפר היה ידוע בשם "איפא" והצלבנים כינו אותה "קייפאס" או "סיקאמינון" (שמשמעותו – פטל בר). חשוב לציין שבמשך כל אותה תקופה, ובמיוחד בתקופת הממלכות האסלאמיות והתקופה הראשונה של האימפריה העות'מאנית חיפה הייתה ישוב פריפריאלי, כשהעיר עכו ונמלה, הממוקם במפרץ טבעי, מהווים את המרכז המסחרי והשלטוני.
חיפה המודרנית, במיקומה הנוכחי, הוקמה באופן מתוכנן במאה ה-18 ע"י ד'אהר אלעומר[1], מושל פלסטין, כעיר נמל מתחרה לעכו, אשר הייתה תחת שליטה עת'מאנית. ד'אהר אלעמר דאג לבנייתם המתוכננת של האלמנטים העיקריים הנחוצים בכדי להפוך ישוב לעיר מרכזית: שוק, מסגד, כנסייה, בית משפט, אזורי מגורים וחומה. העיר נכבשה ב-1799 לתקופה קצרה ע"י כוחותיו של נפוליון, עברה לשליטתו של אחמד ג'זאר באשא, וב-1840 עברה לשליטה עות'מאנית ישירה.
במחצית השנייה של המאה ה-19' הוחל בפיתוחו של הנמל, בראשונה ע"י חברה מסחרית רוסית (1859) ומאוחר יותר, בשנת 1908, ע"י השלטונות העות'מאניים. בשנת 1905 נבנה כביש המחבר את חיפה עם טבריה והעיר חוברה אל מסילת הברזל החיג'אזית, המובילה מדמשק לחיג'אז. תחת שלטון המנדט הבריטי, תפס פיתוחה של חיפה תאוצה והיא הפכה למרכז מסחרי, שלטוני, ותעשייתי. בשנת 1919 חוברה העיר באמצעות מסילת ברזל לקהיר. בעיר נבנו בתי זיקוק לזיקוק הנפט העראקי הגולמי לפני העברתו לאירופה. נמל חיפה הוכשר בעלות של 1.25 מיליון לירה פלסטינית בכדי לאפשר את הובלת הנפט, והוכר בשנת 1929 כנמל מיים עמוקים מודרני שתפס את מקומו של נמל ביירות כנמל המרכזי המשרת את פלסטין, ירדן, עראק וסוריה[2] . בעיר הוקם שדה תעופה – אחד מ-3 שדות התעופה בארץ, שהיווה תחנה בקו הנוסעים לונדון בומביי.
הפיכתה של חיפה לעיר נמל ולמרכז מסחרי ותעשייתי הביאה לגידולה המהיר ולשינויים באופייה הדמוגרפי ברמות שונות. בתחילת המאה ה-19 אוכלוסייתה של חיפה הייתה בת כ--4,000 איש. התחזקותה כעיר נמל מרכזית הביא להגירה פנימית אל העיר וגדילתה. תהליכי ההגירה מהכפר אל העיר מושכים, באופן מסורתי, את האלמנטים הדינמיים והמשכילים ביותר של האוכלוסייה, ואכן העיר משכה אליה צעירים ומשפחות ערביות פלסטיניות מכל רחבי הארץ. ב-1869, איכרים גרמנים ממסדר הטמפלרים התיישבו בעיר, והקימו את השכונה המכונה עד היום "המושבה הגרמנית". במאה ה- 19, עוד לפני התנועה הציונית, החלה בעיר התיישבות של אוכלוסייה יהודית, ברובה מזרח אירופית, וכן התיישבות של אירופאים שונים שהגיעו בעקבות המסחר המתפתח. קלוד רנייה קונדר (Claude Reignier Conder; 1848 -1910) היה חייל בריטי, חוקר ארצות, וחובב ארכאולוגיה, שימש כמנהל המשלחת של הקרן לחקר פלסטין (Palestine Exploration Fund) שסקרה בשנות ה-70 של המאה ה-19 את הארץ והוציאה לאור את מפת הקרן לחקר פלסטין. הוא כתב בספרו: (Tent work in Palestine: a record of discovery and adventure 1879) היהודים כנראה חיבבו את העיר תמיד, ואפשר עדיין למצוא בין חומותיה יותר מ-1000 מהם, המהווים רבע מהאוכלוסיה, יחד עם 1100 מוסלמים, ו 1000 נוצרים יווניים, יחד עם לטינים, יווני קתולים המרונית. "
אוכלוסיית העיר גדלה בתקופת המנדט הבריטי מכ-20,000 תושבים בשנת 1920 ל-144,000 תושבים בשנת 1948.
התעוררות זו הביאה עימה התעוררות חברתית ואינטלקטואלית. בעיר נפתחו עשרות מועדוני תרבות, נוער וספורט עוד בשנות השלטון העת'מאני ומאוחר יותר בזמן שלטון המנדט.
מהידועים בין מועדוני התרבות אלו ניתן למצוא את המועדון האורתודוכסי, מועדון הארץ, המועדון הקתולי הערבי, המועדון הלאטיני, אגודת הצעירים המוסלמים, האגודה האסלאמית, האגודה הנוצרית, אגודת ההתעוררות הכלכלית הערבית ועוד... מבין החשובים שבין מועדוני הספורט ניתן למצוא את "מועדון הנוער הערבי" "המועדון האסלאמי" "מועדון הספורט האורתודוכסי" ועוד... במסגרת מועדונים אלו פעלו קבוצות כדורגל, כדורסל, אגרוף ואף שייט תחרותי.
בעיר הוקמו בתי ספר ממשלתיים ופרטיים, בין הידועים מהם בי"ס סנט לוקס, בי"ס סלזיאן, בי"ס אלבורג', בי"ס נזירות נצרת (הקיים עד היום) ועוד... בוגרי בתי ספר אלו הגבירו, בתורם, את ההתעוררות החברתית והאינטלקטואלית בעיר.
תופעה תרבותית נוספת, ראוייה לאזכור, היא תופעת העיתונים וכתבי העת אשר פורסמו בחיפה, ואשר לוו בתנועה של התפתחות ההגות המקורית, וכן תרגום ממיטב ההגות העולמית. הראשונים מבין עיתונים אלו התפרסמו עוד בסוף התקופה העת'מאנית "מג'לה אלנפאיס" שהוצאה לאור בשנת 1909 ע"י ח'ליל בידס, ועיתון "אלכרמל" שהוצא ע"י נג'יב נצאר, שכונה, בצדק, שיח' העיתונאים הפלסטיניים, וכן עיתון "אלנפיר". בימי המנדט הבריטי הוצאו לאור בעיר גם כתבי העת "אלזהרה", "אלזהור", "אלירמוכ", "אלסמיר" ואחרים. בשנת 1944 נוסד עיתון "אלאתחאד", השייך למפלגה הקומוניסטית, בעריכת אמיל תומא, עיתון היוצא בעיר עד היום[3].
חיפה הייתה מהמרכזים של הפוליטיקה הפלסטינית המודרנית, לכל המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות היה קיום ציבורי בעיר. בעיר התפתחו שתיים מהתנועות הפוליטיות המשמעותיות והחשובות ביותר – התנועה האיגוד מקצועית הפלסטינית, ותנועת "אח'ואן אלקסאם"[4].
התנועה האיגוד מקצועית הפלסטינית התפתחה בקרב הפועלים הערבים בעיר בעיקר בהשפעת המפלגה הקומוניסטית, כתגובת נגד ל"הסתדרות" אשר נאבקה החל מאז יסודה בשנות ה-20' תחת הדגל המשולב של השגת תנאי עבודה ושכר עדיפים לעובדים היהודים מחד, ודגל "העבודה העברית" שמשמעותו דחיקת רגלי העובדים הערבים מתחומי התעשייה (יזבק, 2000). יש לציין שבעוד שבשנות ה-20' התקיימו התארגנויות עובדים משותפות של ערבים ויהודים (בהנהגת התנועה הציונית) ואף מאבקי עובדים משותפים, החל מראשית שנות ה-30' כמעט הפסיקו התארגנויות כאלו להתקיים.
תנועת "אח'ואן אלקסאם" הוקמה ע"י השיח' עז אלדין אלקסאם[5], שמילא בשנות ה-20' את תפקיד אמאם המסגד הראשי בחיפה – מסגד "אלאסתקלאל". כשיח' הוא השקיע רבות בקידום וחינוך העניים שבין בני עדתו, ברובם פלאחים עניים שנדחקו מאדמותיהם באזורים הכפריים, וסבלו מאבטלה בעקבות הפעילות והמדיניות של התנועה הציונית. אלקסאם הטיף להם להתארגן ולהתכונן ולצאת לג'יהאד כנגד הכיבוש הבריטי וההתפשטות הציונית [6]. ב-1934 נבחר עז אלדין אלקסאם כנשיא אגודת הצעירים החיפאיים. באותה תקופה אמצעי המאבק העיקריים של התנועה הלאומית הפלסטינית המאורגנת היו פעולות מחאה כגון הפגנות ושביתות, וכן כנסים ופניות אל גורמים בינלאומיים. שיח' עז אלדין אלקסאם דגל במאבק מזוין כנגד הכובש הבריטי והתנועה הציונית כדרך פעולה אפקטיבית יחידה, אך העדיף לחכות לזמן מתאים לפתוח במרד מזוין, ופעל למען יצירה של ארגון חזק יותר בקרב הפלאחים ותושבי הערים[7].
גילוי העובדה שארגון "ההגנה" קונה נשק ומתחמש[8], גרמה לשיח' אלקסאם לצאת בקריאה פומבית לפתיחה במאבק מזויין כנגד הבריטים מוקדם מכפי שהתכוון, הוא נאלץ לרדת למחתרת, ונהרג תוך זמן קצר[9]. הנותרים בחיים מאח'ואן אלקסאם הם שהציתו את הלהבה הראשונה באפריל 1936, ובישרה על תחילתו של המרד הגדול[10].
כשלונו של המרד הגדול (1936 – 1939) ודיכויו האכזרי ע"י הבריטים גרם למשבר בקרב החברה הפלסטינית ממנו לא הצליחה להתאושש. מלחמת העולם השנייה שפרצה תוך זמן קצר, ושואת היהודים, הביאו לעלייה גדולה בהגירה היהודית לארץ, ולחיפה בפרט, והגדילו את האהדה אירופית/בריטית לפרויקט הציוני. מאז 1939, למעשה, החלה החלשות החברה הפלסטינית בעיר. בסוף שנת 1947 החלו התקפות ופרובוקציות של התנועה הציונית על האוכלוסייה הערבית בחיפה, ובעיר התעוררה מלחמה[11] בין התושבים היהודים, שהיו רבים יותר מספרית (ראה טבלה) ומאורגנים בצורה הרבה יותר טובה, לבין האוכלוסייה הערבית...
באפריל 1948 פעלה ההגנה בשכונות הערביות של חיפה, כולל גירוש תושביהן[12]. הנהגת ערביי חיפה – הועד הלאומי – הוציאה מנשר הקורא אל כל התושבים להכנס ולשבת בבתיהם, לא להתגודד ברחובות ולא לעזוב את העיר, אך תחת ההפגזות והיריות החלה תנועת בריחה המונית. כ-35,000 מתושבי העיר הערבים נדחקו ע"י גדודי ההגנה אל נמל חיפה, שם חיכו להם ספינות בריטיות שהעבירו אותם ללבנון. ההערכות אומרות ש-10% מהפליטים הפלסטינים בלבנון מוצאם מחיפה. אחרים ברחו בדרך ההרים אל הרי הגליל, ואף לאזור ג'נין (חלק מתושבי מחנה הפליטים ג'נין ונור אלשמס גם הם חיפאים, ומכפרי הסביבה). כמה מאות מהערבים הנוצרים בעיר התחבאו בחסות הכנסייה, בה חששו גדודי ההגנה לפגוע מחשש ליצירת דעת קהל עויינת באירופה וארה"ב... ב-22 באפריל 1948 נכבש המעוז הפלסטיני האחרון בעיר – בית אלנג'אדה (תנועת הצופים הערבית) שבשכונת חליסה ע"י גדוד 22 של ההגנה.
ב-23 לאפריל היתה חיפה כולה תחת שלטון ישראלי. מתוך אוכלוסייה של כ-70,000 ערבים פלסטינים נותרו 3,566 בלבד, ורק מאתיים מהם מוסלמים[13]
[1]עם החלשות האימפריה העות'מאנית במאה ה-18', הופיעו באזורים שונים של האימפריה נסיונות של מושלים ומנהיגים מקומיים להקים אזורי שליטה נפרדים ועצמאיים מהבירה באסטנבול (נסיונות כאלו היו בלבנון, פלסטין, מצריים, כשהקמת שלטונו של מחמד עלי ביה ושושלתו – אשר הופלה ע"י מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952 – הייתה הניסיון המוצלח ביותר). בפלסטין התמרדו השיח' ד'אהר אלעמר אלזידאני ובניו בשנת 1775 כנגד השלטון העות'מאני, ושלטו, כשהם מסתמכים על משפט השבטים על חלקים של הארץ במשך כ-80 שנה עד לדיכויים הסופי ע"י אחמד ג'זאר באשא. בשיאו הגיע שלטונם מהר עאמל בצפון ועד להרי ירושליים בדרום, מהים במערב ועד הר עג'לון במזרח.
[2] הנמל הוכר כנמל המודרני והמצוייד היטב בכל אזור הים התיכון, שני רק לנמל מרסיי הצרפתי...
[3] د. جوني منصور، "حيفا في نهضتها الفكرية زمن الانتداب البريطاني"، مجلة الجيل الجديد، أب 2002، ص 12-13. (מנסור, ג'וני, "ההתעוררות האינטלקטואלית בחיפה בזמן המנדאט הבריטי", מגזין אלג'יל אלג'דיד, אוגוסט 2002, עמ' 12 - 13.)
[4] כמו כן בחיפה הוקם ארגון "ההגנה".
[5] יליד סוריה ופעיל בתנועה הלאומית הערבית - כסטודנט במצריים ארגן סולידריות עם המאבק בלוב נגד הכיבוש האיטלקי, ומאוחר יותר השתתף במרד הסורי כנגד שלטון הכיבוש הצרפתי, כתוצאה מכך נאלץ לברוח משטחי השלטון הצרפתי, והגיע לפלסטין.
[6] אתר , ג'בארה, עמ' 18,
[7] ג'ראר, עמ' 120-121.
[8] באוקטובר 1935 התגלה מצבור נשק מוברח בתוך מכולות של חומרי בנייה, ג'בארה, עמ' 27
[9] אלקסאם עזב את העיר בראשית נובמבר 1935 בראש קבוצה בת 23 אנשים אל הררי ג'נין במטרה לפתוח במלחמת גרילה כנגד השלטון הבריטי, שהתגלתה תוך תקופה קצרה ע"י הצבא הבריטי, ו ב20 בנובמבר, בעקבות קרב שנמשך כיומיים, נהרגו חלק מחברי הקבוצה והאחרים נעצרו. גוויות ההרוגים הובאו לחיפה, והם נקברו בבית הקברות המוסלמי בבלד אלשיח'. בהלוויותיהם של אלקסאם וחבריו השתתפו כ-30 אלף איש (לטענת ג'בארה בסוף ההפגנה התנהלו התנגשויות בין המשטרה לבין צעירים מידי אבנים). על קברו נכתב משפט אחד: "שיח' עז אלדין אלקסאם – הראשון שהניף את נס הג'האד בפלסטין" בעובדה זו הכירה אפילו העתונות הבריטית של אותה תקופה). נכונות ההקרבה של השיח' אלקסאם ואנשיו עמדה בניגוד בולט להתנהגות העסקנים הותיקים, שפחדו לשבת בבית הסוהר בעקבות ההפגנות בסתיו 1933 . קרב יעבד זעזע את הציבור הערבי הפלסטיני ומלא תפקיד חשוב בהתגבשות התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, ובהגדרת הכיבוש הבריטי, בתקופה ההיא, כאויבה הראשי. (ג'ראר 126 – 145, ג'בארה, 18 – 19).
[10] ג'ראר, עמ' 145.
[11] לדוגמא: ב-30/12/1947 אחת המחתרות הציוניות הטמינו פצצה שגרמה להרג 6 ערבים בשכונת הפועלים ליד בתי הזיקוק. למחרת היום פועלים ערבים התפרעו והרגו 41 פועלים יהודים בתוך המפעל, וכתגובה ההגנה והאצ"ל הרגו 60 כפריים בכפר הסמוך בלד אלשיח', ודוגמאות רבות נוספות...
[12] בני מוריס, עמ' 90.
[13] אתר פלסטיין ריממבר
[14]לפי נתוני אתר פלסטין ריממבר
[15] לפי: גילבר, 1987, גורן, 1996).
תמונות
סרטונים
העדות בערבית עם תרגום לעברית
חיפה
בנימין נולד ב1928 והתגייס ב47' להנדסה קרבית בהגנה. יוכבד נולדה ב 1929 והתגייסה ב47' לחיל קשר.
ערב עיון לציון יום הפליט הבינלאומי
עדותו של פליט מחיפה
ב-27 לאוגוסט, יום ה', בשעה 19:00 התקיים שימוע ציבורי ביוזמת עמותת זוכרות ברחבת סינמטק חיפה (שדרות הנשיא 142) כנגד החלטתה של עיריית חיפה למנוע את הקרנת סרטי פסטיבל 48 מ"מ באולמות הקרנה בעיר.
הסרט "האדמה מדברת ערבית": אחד הסרטים החשובים ביותר שמתאר את התפתחותה של התנועה הציונית בארץ וגירוש הפלסטינים ב 1948, תוך חשיפה של מסמכים ארכיונים וציטוטים של מנהיגי התנועה הציונית.
מתאר מערכת יחסים מורכבת בין מוניר שרגאווי, בן 70 כיום, לבין בנו, עומאר. האב הוא פליט פלסטיני, שבגיל שמונה עזב עם הוריו ואחותו את ביתם בחיפה. יחד הם נמלטו לירדן ולאחר מכן לדמשק. כנער בן 15 התגייס האב לשורות הצבא הסורי ואחר כך גם הירדני ("רציתי לשחרר את פלסטין, וביזבזתי את נעורי", הוא אומר בסרט). לאחר שנים של נדודים, הגיע לדנמרק והשתקע שם.
סרטו החדש של הבמאי בני ברונר, מספר את סיפורם של 70,000 ספרים פלסטינים ש‘‘נאספו‘‘ במהלך מלחמת 1948 על־ידי ספרני הספרייה הלאומית וחיילי צה"ל מבתים של פלסטינים בירושלים, יפו, חיפה ומקומות נוספים. הסרט משלב סיפורים שונים במבנה דרמטי מרתק ובמקביל, ברמה הרגשית, מטריד מנוחה. במרכז הסרט עדויות של עדי ראייה ומבקרי תרבות שממקמים את שדידת הספרים בהקשר היסטורי־תרבותי רחב. הסרט מטיל אור חדש על מלחמת 1948 ותוצאותיה, ומערער את הנרטיב הישראלי־הרואי למלחמה ההיא.
הנכּבּה של חיפא -- סיור זוכרות לעיר חיפה. הסיור התקיים במסגרת סדרת פעילויות שמתקיימות השנה (2011) לציון 250 שנה לבנייתה של חיפה החדשה על ידי השליט הפלסטיני דאהר אלעמר
חוברות
אחר
פרסומים
עדויות אודות האתר
אירועים אודות האתר
סיורים לאתר