מידע

מחוז: ע'זה

מספר תושבים 1948: 420

תאריך כיבוש: 01/07/1948

יחידה כובשת: חטיבת גבעתי

יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: אין

יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: אין

רקע:

הכפר שכן בנקודה מוגבהת בדרום מישור החוף, כשהוא גובל מדרום-מזרח בואדי סוכריר [נחל גוברין], 34 ק"מ מצפון-מזרח לעיר עזה. חוקרים של נושא הצלבנים סבורים כי טירת גֶ'לַדיה הצלבנית הוקמה בח'רבת גַ'לַדִיָּה, ומצביעים על שרידים אדריכליים במקום כהוכחה. על פי תעודות עות'מניות חיו בכפר 88 תושבים ב-1596. יתכן שהכפר ניטש במהלך המאה ה-17, ולא יושב מחדש עד שנות ה-1870. ב-1931 חיו בכפר 228 תושבים ב-50 בתי בוץ וקש, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-360, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,329 דונם. ב-1890 הוקם בכפר מסגד, לפי הוראת הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני. במסגד היו שני חלקים – אחד שימש לתפילה ואחד פעל כבית ספר, בו למדו 43 תלמידים באמצע שנות ה-1940. חקלאות בעל היוותה את בסיס כלכלת הכפר, שתושביו גידלו דגנים.

בין שתי ההפוגות של המלחמה (8-18 ביולי 1948 – "עשרת הימים") פתח הצבא הישראלי במתקפה בחזית הדרומית על מנת להרחיב את אזור השליטה שלו דרומה לכיוון הנגב. במהלך ההתקדמות, נכבשו למעלה מ-16 כפרים באזור שבין החוף לבין מורדות הרי חברון, ולפחות 20,000 אנשים נעקרו מבתיהם, לפי מספרים שמביא ההיסטוריון הישראלי בני מוריס. אל-ג'לדיה נכבש ככל הנראה בשלב הראשון של המבצע, ב-9-10 ביולי, בידי חטיבת גבעתי. תושביו נמלטו מזרחה לכיוון חברון, כמו רוב פליטי האזור, או דרומה לרצועת עזה. לפי מקורות של גבעתי התושבים נמלטו לפני כניסת הכוחות לכפריהם, אם כי פקודות המבצע דרשו את גירוש התושבים.

על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראליים. רק כמה עצי דקל, חרוב ותאנה נשארו באתר. האדמות שמסביב מעובדות בידי חקלאים ישראלים.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 113-114

מידע ממקורות נוספים:

לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 418 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 46).

לפי אנציקלופדיה מפה, בתחומי מושב זרחיה יש חורבה קדומה בשם ח'ירבת ג'לדיה, שטרם נחפרה (אנציקלופדיה מפה, 2000, 3: 25). 

תמונות

אחר