סיפור חִרְבֶּת חִזְעָה הוא סיפור מאת ס. יזהר שראה אור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1949, ואשר עוסק בגירוש תושבי הכפר הבדיוני חרבת חזעה, המייצג פלסטינים שתושביהם גורשו בשנת 1948.

הסיפור מציג את מעשה הגירוש של חיילי צה"ל כבלתי מוסרי. הסופר השתמש בביטויים כמו "הגליה", "גירוש", "ירי בחפים מפשע" ובביטויים בעלי קונוטציה להיסטוריה היהודית כמו "קרונות". את המניע לכתיבת הסיפור ואת הביקורת הנמתחת בו הסביר הסופר שנים רבות לאחר מכן כך: "הרגשתי בתוכי שאני חייב לדבר דברים שאני ראיתי ולהתקומם כנגדם".

זהו הסיפור הישראלי הראשון שעסק ב 1948. בתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים מאסכולת "ההיסטוריונים החדשים", בהם אילן פפה ובני מוריס.

הסיפור עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון בבימוי של רם לוי. רשות השידור התכוונה לשדר את הדרמה ב-6 בפברואר 1978, וסביב הסרט התעוררו ויכוחים שהתמקדו בשני נושאים עיקריים: האם הטלוויזיה הציבורית בישראל צריכה להפיק סרט בנושא זה, המשרת, לטענת המתנגדים, את התעמולה של אש"ף; ושאלה בדבר היקף האירוע ההיסטורי שהוא מייצג (מספר הכפרים הערביים שגורשו באירועי המלחמה). יו"ר הכנסת פנה ליו"ר רשות השידור ולטר איתן בבקשה לדחות את השידור, אולם הנהלת רשות השידור, בקולות נציגי המערך והיו"ר איתן, דחתה את הבקשה. בעקבות זאת כינס שר החינוך זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור והודיע שהוא דוחה את השידור עד לאחר הדיון בכנסת. עו"ד אמנון זכרוני הגיש עתירה לבג"ץ נגד הדחייה,‏ אולם בג"ץ סירב לדון בעניין בטרם תיתן הנהלת רשות השידור את החלטתה.‏ הדרמה הוקרנה לבסוף בהחלטת מליאת רשות השידור. ועדת החינוך של הכנסת קיימה חמש ישיבות בנושא הסרט ולבסוף קבעה שעקרון חופש היצירה אינו ניתן לערעור, אולם קראה לרשות השידור "להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלינו הלאומי" והדגישה את חובת רשות השידור לתת ביטוי מתאים של ההשקפות והדעות הרווחות בציבור.‏

בימוי של רם לוי
1978
שפה: עברית עם כתוביות בעברית