בחרנו לציין זאת במקום שמשקף באופן מובהק את ההמשכיות של הנכבה גם ב- 1967, הוא אזור לטרון.
קיימנו סיור בעמואס, אחד משלושת כפרי לטרון, בנוסף ליאלו ובית נובא, שהצבא הישראלי כבש במלחמת ששת הימים, גירש את תושביהם והפכם לפליטים, הרס את בתיהם, מסגדיהם, בתי הקפה ובתי הספר שלהם, מחק את הכפרים מעל פני האדמה ומנע את שיבת בעליהם. פרקטיקה מוכרת מהכיבוש הראשון ב- 1948. ללא שום התחשבות, העניקה המדינה את שטח שלושת הכפרים (בנוסף לכפר דיר איוב שנכבש בין 1948- 1951) לקרן קיימת לישראל וזו נטעה במקום חורשה והקימה פארק איילון-קנדה.
הסיור בעמואס התקיים בהשתתפות כ- 50 אנשים רובם ישראלים. התארחנו אצל ארבעה פליטים מהכפר ששיתפו בזיכרונות והידע שלהם על הכפר והדגישו את כוונתם להמשיך ולהיאבק על זכות השיבה שלהם לעמואס.
סיירנו בין שרידי הכפר, עברנו דרך בית הקברות המרכזי (אחד מתוך שלושה בתי קברות) שנמצא במצב מחפיר, ועמדנו על מלאכת ההכחשה וההשכחה באמצעות השלטים של הקק"ל שאינם מציינים את ההיסטוריה הפלסטינית של המקום ואת גורל תושבי הכפרים שהפארק מתאמץ להסתיר את שרידי בתיהם ולטשטש את זכרם. בכל זאת, העצים הירוקים אינם מצליחים לכסות על הפשעים השחורים.האבנים, שאריות הבתים, הברזלים שצצים מתוך האדמה, הקברים, עצי הסברס, התאנה והזית, כל אלה ממשיכים לזעוק ולהעיד על מה שהתרחש.
סיימנו ליד ביתו של אבו פוזי שהתלווה אלינו. חצר ביתו הקרוב לגרנות של הכפר הפכה למתחם כבוד לתורמים של הקק"ל. בסיטואציה בלתי אפשרית זו שמענו את הסיפורים של הפליטים, חשפנו פרטים ותמונות מאותה תקופה כואבת.
הסגירה של גדי אלגזי - שממשיך לחקור את הנושא, ושאביו יוסף אלגזי היה מראשוני העיתונאים שחשפו את ההרס והטיהור האתני של אזור לטרון- חידדה את החיבור בין שני הכיבושים, זה של 1948 וזה של 1967. הוא הסביר שטיהור אתני היה ב- 8 מוקדים אחרים ב- 1967 כחלק מאותה תפיסת עולם שאפיינה את הגירושים בתחילת הנכבה. הכיבוש השני לא היה אירוע נפרד או מנותק מהכיבוש הראשון.שפת הסיור: ערבית ועברית