מאת: אורי זקהם

ואז יצאנו למג'דל. במג'דל היו כ-12000 תושבים. שטח קרקעותיה כ-100 קמ"ר. ב-4 בנובמבר נכנס אל העיר צבא ישראל לאחר שהצבא המצרי עזב אותה. נשארו בעיר כ-3000 תושבים. עד אוקטובר 1950 הם חיו בגטו, בממשל צבאי שנעשה יותר ויותר נוקשה. רובם גורשו לעזה, וקבלו פיצויים על מטלטליהם, ו-15 משפחות גורשו ללוד. משפחה אחת, אלחטיב, חזרו ועדיין חיים שם (רביע, בנו של עבדאללה, נשוי לבת המשפחה). תושבי מג'דל עסקו בחקלאות, אריגה ומסחר.

נסענו דרומה ופנינו ימינה לאשקלון צפון, ואח"כ שמאלה לכיוון מגדל (כך על שלט העירייה).

לאחר כמה זמן מימין מגרש גדול עם עשב שרוף, ראיתי בברור קבר אחד – בית הקברות של מג'דל. פנינו שמאלה למג'דל וחנינו.  נותרה עיר שלמה בלי התושבים. משני עברי הרחוב הראשי (הרצל) הרסו הרבה, ויש מגרשים פתוחים ובתים מפוזרים. בהרצל נותרו המון בתים וחנויות ברצף. קיים רחוב אחד שלא נהרס ובו בתים וחנויות. ניתן להבחין בסגנון הישן של המבנים. ברוב הרחוב יש חנויות ומסעדות. הרחוב הומה, מוזיקה מזרחית, עולים מברית המועצות ומאתיופיה.

מסגד מג'דל, (ג'אמע אלחוסיין) בקצה הצפוני, משמש כמסעדה (גם משקאות חריפים) ובצד של המחרב מוזיאון לתולדות אשקלון ותערוכות אמנות. במוזיאון עצמו אין כמעט איזכור לעיר מג'דל ולתושביה, לגבי חיי האוכלסייה הערבית, כגון מספר תושבים, אורח חיים, ופינוי התושבים הערבים לאחר הקמת מדינת ישראל.

קיבל את פנינו ויקטור, בן העיר. הוא נולד באפריל 1953 ברחוב הכרם שבתחום העיר הערבית. הוא סיפר כי באזור זה היה הגטו בו גרו הערבים. הוא זכר את הגטו מזמן היותו ילד. סיפר כי הוא נכה צה"ל מיום כיפור ומתנדב בתחזוקת המבנה. הוא היה מאוד נחמד ושאל את עבדאללה "איך אנחנו שומרים לכם על המסגד?"
בתוך המוזיאון ישנה תמונה של חיילי צה"ל נכנסים למג'דל. מתחת לתמונה רשום: "שיחרור העיר". ויקטור הצביע על תמונה זו ותיאר את המתרחש כ"כיבוש העיר".

במוזיאון קיימת תכתובת משנות ה – 50 לגבי שינוי השם של העיר ממג'דל לאשקלון.

לאחר היציאה מהמסגד הלכנו ומצאנו את בית הספר שניהל עבדאללה. זה היה בית הספר הקטן. למדו בו כ-250 תלמידים. לא רחוק מהמסגד יש גם בניין גדול שהיה פעם מפואר, בית יוסף תמים ניג'ם. בניין העיריה \ מושל נהרס כבר.