עמר אלע'בארי

שבוע לפני הסיור בחדת'א ניגשתי למשטרת טבריה כדי להודיע על קיום הסיור. זאת, למרות שלא היה חשש לחיכוך עם אנשים כי שטח הכפר שבו יתקיים הסיור, מוגדר ומשמש כיום שטח מרעה, ואינו מאוכלס. השותפים שלנו בארגון הסיור הזה, חברי ועד העקורים, ציפו שאנשים רבים ישתתפו בסיור. הן בגלל הקהל הגדול שלהם והן בגלל סמיכות האירוע ליום האדמה שיחול למחרת הסיור ב- 30 במרץ. החלטנו שיהיה כדאי ליידע את המשטרה על קיום הסיור. בתחנת המשטרה ביקשו שאפנה לרכז הסיורים. אחרי המתנה קלה נכנסתי לחדרו והתחלתי לתאר את האירוע המתוכנן. הקצין היה נבוך מעט, לא הבין למה צריך להודיע למשטרה על סיור בשטח טבע ליד מעיין פתוח למטיילים. הוא לא שמע קודם לכן על זוכרות ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אז התחילו לזרום מפיו שאלות "הבהרה". מי אתם? ערבים או יהודים הוא תהה. האם קיימתם דברים דומים קודם? איפה?. מה המטרה? למה דווקא בחדת'א? למה דווקא עכשיו? מי יבוא לאירוע? כמה?. אני מנסה להרגיע אותו והסברתי לו שבדרך כלל רכזי הסיורים במשטרה מבקשים ממני למלא טופס מיוחד לאירוע כגון זה, והצעתי לו שאמלא את הטופס ואלך לדרכי. לא השתכנע. הוא החליט שאדבר עם "רכז המודיעין". בסדר, אמרתי. אבל בינתיים הוא במשימה בשטח ותצטרך להמתין. אמתין, אמרתי. ההמתנה הייתה ארוכה. כחצי שעה עד שהגיע ביטון, רכז המודיעין. חשבתי שב"כ. עם חיוך ערמומי התחיל ביטון לתחקר אותי. ניסיון לא מתוחכם לדלות מידע על "אחרים" . שאל גם האם יבואו יהודים? אמרתי כן. שאל הם שמאלנים? אמרתי לא יודע. אולי גם וגם.

יש חפירות מתחת למסגדים נטושים, אתה יודע משהו על זה? למה אני שואל כי אם יתמוטט מסגד יאשימו את היהודים ויהיה בלגן. אמרתי שאני לא יודע. 

סיים בברכת הצלחה. אפילו אמר "תיהנו" ומיד חזר בו "אבל זו נכבה, איך אפשר להנות"?.

חיוך, מבוכה- שלי הפעם, לחיצת יד, שוב מבוכה. ידברו אתך, הבטיח.

יומיים לפני הסיור, אכן ביטון התקשר. שאל אם הכל בסדר ואם הסיור מתקיים, ושאל כמה שאלות על המסלול. בסוף השיחה הוא טען שיהודים מהסביבה רוצים לעשות טרה טרה, בלגן. "אבל אל תדאג, לא רציני, הכל יהיה בסדר".

שבת בבוקר. ההסעה של זוכרות יוצאת מתל אביב עם כ-40 משתתפים\ות. לשטח הכפר חדת'א מתחילות להגיע מכוניות פרטיות רבות. הגישה אל חדת'א היא דרך עפר מפותלת בתוך שטח חקלאי רחב ידיים. הדרך מתפצלת דרומה מכביש מספר 767 שבין כפר תבור (מסחה) לטבריה, קצת אחרי שרונה, בנסיעה על הכביש לכיוון טבריה, ליד שלט בצבע חום המכוון ל"רמת יבנאל", מצד ימין. שם מתחילה דרך התעתועים אל חדת'א.

המשטרה, גלויה וסמויה, כבר נמצאת בשטח. ביטון מסתובב במכונית אזרחית, עם עיניים בוחנות וחיוך גדול. אף אחד לא מתייחס אליו. הגיעו כ- 250 אנשים לסיור. רובם פלסטינים מהגליל. ועד העקורים עשה עבודה רצינית בגיוס הקהל. חילקנו לכולם חוברת "זוכרות את חדת'א" שהפקנו במיוחד לרגל האירוע. רוב פליטי חד'תא נעקרו לירדן. הם קרובים לגבול הירדני. אחוז קטן מתושבי הכפר, ממשפחת אבו אלהיג'א, גלו צפונה ומצאו את עצמם בטמרה. רבים מהם נכחו בסיור ותיפקדו כמדריכים. בכניסה הציבו בהתרגשות את השלט עם שם הכפר שהכנו עבורם מבעוד מועד. הגענו לבית הקברות. מישהו דאג שהפרות של הקיבוצים והמושבים לא יהיו באותו יום בשטח הכפר. בדרך כלל הן רועות בשטח ונכנסות לבית הקברות ומחללות את הקברים. הצבנו שלט מציין שכאן בית קברות. אולי זה ישנה את הגישה ויגרום למעט בושה אצל מחללי זכר המתים הפלסטינים שעודם שוכבים מתחת לאדמה. התאספנו  ליד המעיין המרכזי של הכפר. זקנות וזקנים שחוו את הילדוּת שלהם בכפר העלו זכרונות. בתים, חקלאות, מים, משחקים, חגים ועוד. חלקם סיפרו על כיבוש הכפר ב-1948. על הפחד. על הגירוש. התהלכנו בכבדות בין שרידי הבתים ההרוסים. איש אחד סיפר שביום נפילת הכפר, "המבנה הראשון שהיהודים פוצצו, היה המסגד". אז נזכרתי בביטון.