זוכרות - סיור בלפתא

סיור בלפתא - דיווח היום השתתפתי באירוע הראשון שלי בזוכרות בכפר הרוס. הצטרפתי לכ-70 בני נוער ישראלים, חניכי מחנה קיץ אלטרנטיבי, ולעשרה נציגים פלסטינים מלפתא.

03/08/2005

היום השתתפתי באירוע הראשון שלי בזוכרות בכפר הרוס.

הצטרפתי לכ-70 בני נוער ישראלים, חניכי מחנה קיץ אלטרנטיבי, ולעשרה נציגים פלסטינים מליפתא.

ההליכה בעמק התלול לכפר ההרוס, תחת שמש הבוקר המתגברת, קבעה עבורנו את הקצב לכדי מצב של סבל אנושי.

ליפתא, הממוקם מחוץ לירושלים, היה כפר ובו 3000 תושבים לערך ב-1948. כל תושביו גורשו ע"י כוחות הצבא הישראלי ב-1948 ולא שבו אליו מאז.

הקבוצה התאספה סביב הבאר, שבוודאי היתה בריכה יפהפייה בזמן אחר, מצופה כולה אריחים ומקיפה נביעה טבעית. עתה הבאר הפכה לבור שחייה זרוע אשפה לשימושם של ישראלים. עם הגעתנו לבאר מצא אחד הנציגים הפלסטינים שלט שהציבה עמותת "זוכרות" באחד הביקורים הקודמים בליפתא כשהשלט מופנה כלפי הקרקע. השלט הוסר מהעמוד עליו היה תלוי והכיתוב שהיה בו הושחת. האיש הרים את השלט, ניקה אותו והשיב אותו למקומו. מספר גברים ישראלים צפו בבריכה בעוד הם מתכוננים לשחייה.

חילקנו את הקבוצה שלנו לשלוש תתי קבוצות, וכל קבוצה קיבלה נרטיבים/קטעי טקסט שדיברו על החיים בכפר, קשר אישי, רגשות ותחושות המתקשרות לתחושות השייכות לליפתא.

האישה שהנחתה את הקבוצה שלנו לא שלטה בעברית היטב ולכן השיחה התקיימה באנגלית. הייתי אסיר תודה כי יכולתי לקחת חלק פעיל בשיחה.

למדתי מפיה על סבא שלה שהיה בעל אדמות עשיר בכפר ולמדתי כיצד אביה ומשפחתה נמלטו מהכפר בגלל היריות ששמעו והפחד מאלימות. הציפייה שלהם הייתה לשוב, היות וכבר היו מתורגלים בהתרחשויות אלו: עוזבים לכמה שעות, ואז חוזרים כאשר המצב בטוח. ואולם הפעם הזאת לא שבו לבתיהם. היא הראתה לנו את הבית והחדר שבו אביה נולד.

הילדים שלה שיחקו סביבנו, מצלמים תמונות ונהנים מנביעת המים. אני זוכר שהבטתי בבנותיה ובבנה, ואז בבית שאביה נולד בו ויכולתי לחוש ברמיזה את הקשר למקום שמשפחתה חשה בוודאי.

נדהמתי להתבונן בתמונות של סבה בן ה-92 משחק עם בנותיה.היא אמרה שמעולם לא הבחינה במרירות אצל סבה למרות שאיבד את כל אדמתו ורכושו בגירוש.

הכוח לסלוח יוצר אצלי התחדשות מתמדת. מתוך 3,000 התושבים המקורים של הכבפר ישנם עתה מעל 30,000 צאצאים פלסטינים שמקורם מליפתא ברחבי העולם. באשר למבנים בעיירה, רבים מהם נותרו עומדים. רשת שבילים נרחבת מוליכה בין בית הרוס ומושחת אחד לשני.

אחרי שסיירנו בכפר התיישבה הקבוצה שלי במסגד וקיימה דיון על אחריות הדור הישראלי הצעיר לשנות את העתיד כך שאירועים מהסוג הזה יישארו נחלת העבר ולא יחזרו על עצמם. רבים מבני הנוער אמרו כי הם מתכוונים להצהיר על סירוב (לשרת את תקופת החובה בצבא הישראלי), וכי הם יודעים שהשלטונות יקשו עליהם עקב סירובם לשרת בצבא. לרובם צפויה תקופת מאסר בכלא צבאי. מנחת הקבוצה שלנו אמרה לנו כי זו הפעם הראשונה שילדיה פגשו ישראלים שלא לבשו מדי צבא. טווח הגילאים שלהם נע בין מתבגרים עד בגירים צעירים. לשמוע ולראות אנשים צעירים פלסטינים וישראלים משוחחים ביניהם היה בבחינת חוויה. ראיתי אותם שואלים שאלות והבנתי כי הם רואים אחד את השני כבני אדם, כחברים חדשים ולא כאויבים כלל.

כשחזרנו לאזור הבריכה כדי לפגוש ביתר הקבוצות שמתי לב לעובדה שהשלט של זוכרות כבר לא ניצב שעון על השיח כשפניו לבריכה. השטח היה מלא בעשרות ילדים ישראלים ששיחקו במים בזמן שהמורים והמדריכים שלהם עמדו בצל, משגיחים עליהם.

איתן בורנשטיין (מנהל זוכרות) ואני חיפשנו את השלט ומצאנו אותו, מקופל לארבע, ומביע מסר ברור: מי שהשחית את השלט לא מקבל את העובדה שליפתא היה כפר פלסטיני שנהרס באקט של טיהור אתני. זה באמת הטריד אותי, אחרי הכול למה להכחיש שהדבר קרה?

הבתים והבניינים, ובכלל זה בית הספר הישן, הם עדויות חיות לכך שנשמות רבות נהגו למלא את הכפר בזרימת חיים ובצלילי צחוק ברחובות. למה להתכחש לזיכרון? למה להתכחש להזדמנות של אחרים להתחנך לאור מה שבאמת התרחש בליפתא?

זו הסיבה לעשיה של זוכרות: לזכור, לרדוף זכרון. להזכיר לישראלי שפלסטין אנושית. התרגשתי מאד מהחוויה ואני אסיר תודה עליה. אפילו אם כאב לי לראות את הצלקות של האידאולוגיה המעונה ששרטה את האנשים ואת אדמתם.