זוכרות - סיור בסִמְסִם

סיור בסִמְסִם - דיווח לפני 40 שנה במסגרת שרותי בנח"ל שהיתי עם חבריי בקיבוץ ארז, 4 קילומטר מסמסם, במורד אותו נחל שקמה, נחל אלחסי. מושגיי היו שונים אז, חשבתי שהכפר דמרה שעל אדמותיו הקיבוץ גם הוא "חרב" ב 1948 ואדמותיו "נגאלו" ואנו עסקנו בחקלאות כערך של "עבודה עברית". הכל היה מובן

28/03/2009

שמי יואב נולדתי ברחוב ריינס פינת פרישמן ת"א ב 1949, אימי ילידת הארץ אבי עלה ב 1930 בגיל 6 עם הוריו מלובלין. השנה באוקטובר (2009) אהייה בן 60 שנה. הוריי בני 85 עדיין גרים בת"א.

יצאתי אתמול, שבת, עם עמותת 'זוכרות' לסמסם, לסיור על חורבותיו של הכפר שחרב במאי 1948. "חרב" כך אני רגיל לשמוע את סיפורי ההסטוריה. כנראה שיש ותיקים מ"חטיבת הנגב" שיספרו סיפורי גבורה ו"גאולת אדמות". בשבת בסיור פגשנו ברמדאן פרג' אללה, בן77 שהיה נער בן 16 בעת שכפרו הותקף ע"י היהודים 'מחטיבת הנגב' של הפלמ"ח. שמענו מפיו איך עד לאותו יום 13 במאי 1948 שיחקו הוא וחבריו תחת עצי השקמה בין מאות בתיו של הכפר. 1500 תושבים פלסטינים חיו בסמסם, מסגד היה במרכזו, בארות ותעלות מים לבקר ולצאן, בורות איחסון לתבואה. הוא סיפר על דרכי העפר שהובילו לכפרים בסביבה, ביניהם הכפר דמרה ועל נחל אלחסי (נחל שקמה) שגעש בחורף ושאותו נאלץ לעזוב עם בריחת משפחתו ב 48.

לפני 40 שנה במסגרת שרותי בנח"ל שהיתי עם חבריי בקיבוץ ארז, 4 קילומטר מסמסם, במורד אותו נחל שקמה, נחל אלחסי. מושגיי היו שונים אז, חשבתי שהכפר דמרה שעל אדמותיו הקיבוץ גם הוא "חרב" ב 1948 ואדמותיו "נגאלו" ואנו עסקנו בחקלאות כערך של "עבודה עברית". הכל היה מובן מאליו, המושגים התקבלו וזהו.

עמותת זוכרות שבשנים האחרונות אני מצטרף לסיוריה בשבתות, לוקחת אותי לכפרים.

אבל אין כפרים והם לא "חרבו" ותושביהם לא נטשו.

עמותת זוכרות מצליחה לקשור אותנו בקשר בלתי אמצעי לאנשים כרמדאן פרג' אללה, שנולדו והספיקו לחיות חלק קטן מחייהם לפני שהפכו לפליטים בכפרים שעדיין עמדו בתיהם, ששקקו בהם חיים בין בארות המים וחיי כלכלה וגידולי חקלאות. רמדאן סיפר שבשדות סמסם זרעו חיטה, שעורה, תירס, חומוס והרבה שומשום וכך קראו לכפר שומשום.

השנה אני בן 60, המדינה בת61. אנו עם העצמאות והתקומה הפלסטינים עם אסונם: הנכבה, הגירוש והפליטות. אנו עם צה"ל המגן שבא אחרי הארגונים של 48 ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל ולח"י המשחררים והם עם תנועות ההתנגדות לכיבוש, שאצלנו אסור לכנותם אלא רק כמחבלים מארגוני הטרור.

באמצעות עמותת זוכרות (זוכרות את הנכבה) אנו רואים וגם שומעים שהכפר לא חרב, החריבו אותו; האדמות לא נגאלו ועבודה עברית היא ערך רק לנו אך מנעה עבודה ופרנסה מהערבים.

אני נוסע עם זוכרות כדי שאוכל להשפיע על כמה מחבריי לנסות ולהתגבר על הפחד מפני הפליטים הפלסטינים. אולי נוכל להתנגד יותר לאלימות המופנית כלפיהם, אולי נוכל לבקש סליחה ונוכל לקוות שיסלחו.

אני יוצא לסיורים עם זוכרות כדי לקבל את הזכות שמשתקפת בכל כפר לשיבה של בעליו, תושביו בני הארץ הזו. כמונו, גם אנו בני הארץ, לא ניצטרך לסרב להיות אויבים ערבים ויהודים כי לא יכריחו אותנו יותר.

בנתיים רק מעט מחברי מוכנים לשמוע.

הרצליה, 29.3.08