ביום שישי, 28 בדצמבר 2007, קיימנו סיור בכפר הפלסטיני אל-מאלחה שבירושלים. חלק לא קטן מהכפר עם בתיו הפלסטיניים וסמטאותיו, אך בלי תושביו הפלסטיניים,עדיין קיים בלב שכונת מלחה הירושלמית.
בסיור השתתפו כמאה אנשים חלקם פליטי אל-מאלחה שבאו מהכפר השכן שרפאת, לשם הם עברו אחרי גירושם ביולי 1948. שמענו הסבר מהפליטים על החיים בכפר לפני כיבושו ולמדנו על הלחימה סביבו. עברנו בסמטאות הכפר והפליטים ציינו את שמות בעלי הבתים שעדיין קיימים. עמדנו וצפינו מעל פסגת ההר "אל-ראס", הסמוכה למסגד ולבית הקברות של הכפר. לפני 1948 תושבי אל-מאלחה השקיפו משם על כרמי הזיתים והפרות שלהם. היום ניתן לראות מהמקום את אצטדיון טדי, קניון מלחה, הקריה הטכנולוגית ועוד בניינים חדשים בנוסף לבתי השכונה היהודית.
הצבנו שלט שציין את בית הקברות הפלסטיני ליד בית הספר אורט מינקוף. שלט אחר שנכתב עליו "כפר אל-מאלחה - 1948" הצבנו בתחילת הסיור בכניסה לכפר. מישהו דאג לפני תום הסיור לעקור אותו.
חילקנו את החוברת "זוכרות את אל-מאלחה" שהופקה במיוחד לאירוע. זאת הייתה החוברת מספר 23 בסדרת החוברות שזוכרות מפיקה לזכר הכפרים והערים שחייהם נקטעו עם תחילת הנכבה הפלסטינית.
האירוע התקיים הפעם בשיתוף עם ארגון "איחוד מרכזי הנוער במחנות הפליטים הפליסטיניים" בניהולו של וג'יה עטא אללה ממחנה הפליטים קלנדיה.
חלק גדול מבני ונכדי, בנות ונכדות הפליטים שהגיעו לסייר בכפרם אל-מאלחה היו שם בפעם הראשונה בחייהם. חלק מהצעירים והצעירות שהתרגשו מיופים של הבתים ומסמטאות כפרם אמרו בהתלהבות שזה דומה לבתים של "באב אלחארה", אותה סדרת טלוויזיה סורית שריתקה את צופי הטלוויזיה בעולם הערבי לפני כשלושה חודשים. עלילת הסדרה התרחשה בשכונה דמשקאית במאה התשע עשרה. הבתים של אל-מאלחה הזכירו את הבתים הסורים המסורתיים היפים שהופיעו על מרקעי הטלוויזיה גם של הפליטים מאל-מאלחה.
הסיור שלנו הצליח להביאם לכפר בפעם הראשונה ולרגש אותם. פעם ראשונה למרות שהם גרים היום בכפר שרפאת (ליד בית ספאפא) במרחק 2-3 קילומטרים בלבד מאל-מאלחה, בניגוד לרוב פליטי הכפר שגרים היום מעבר למחסומים צבאיים בראם אללה או בית לחם או בית ג'אלא או מעבר לגבול בירדן.
הסיור היה מרגש במיוחד, כואב במיוחד ומקומם במיוחד כי הוא מכניס אותך בפועל לתוך שכונה אמיתית ושלמה שקיימת היום כמו שהייתה קיימת אז. הפליטים אמרו את שמות הבעלים של כל הבתים כמעט. לכל בית יש בעלים ולכל בעלים יש שם. אלה היו רגעים מצמררים. היו רגעים שחשבתי שאני בתוך משחק מחשב או סימולטור תלת ממדי. הבתים, הסמטאות, הארכיטקטורה, החלונות, הקשתות, המסגד, הכול כמו שהיה בשכונה הזאת לפני הכיבוש. אבל הדיירים זרים. זרות מוזרה. האישה הראשונה שדיברנו אתה, גרה בתוך בית שעדיין מעל הכניסה שלו מופיע כיתוב בערבית המראה את שנת בניית הבית, 1935. האישה ענתה לנו בערבית. היא גרה שם 17 שנים. היא באה מסוריה. התחתנה עם בנו של "בעל הבית" והמשיכו לגור בבית הורי החתן. דומה למה שקורה בסוריה באמת. כך היה באחת הסצינות של הסדרה הסורית "באב אל-חארה". היא טענה שהיא לא מכירה את ההיסטוריה של המקום, וכשהמצלמות שסיירו אתנו פנו לצלם אותה היא הסתירה את פניה ונכנסה לתוך הבית. זקן יהודי אחר אמר שהוא בא מעירק וגר שם משנת 1951 ואחרים באו מתוניסיה. גם הכובש וגם הנכבש במקרה הזה דיברו כאילו אותה שפה אך היא לא.
ליד המסגד, שגם הוא קיים בשלמותו אך בימקום מתפללים מוסלמים חיים בו דיירים יהודים, אחד מתושבי השכונה הגיב בצעקות ודחיפות נוכח הפעילות שלנו. זה היה צפוי. אפילו פחות ממה שהיה צפוי. זה מראה שניתן להעיז ולומר את דברנו והעולם לא ייחרב.
בית הקברות הפלסטיני נעלם ברובו. כמה קברים עדיין "עומדים" שם. בית ספר יהודי עומד סמוך מאוד מאוד, אפילו נושק לקברים האלה. אולי הוא לא יושב ממש על קבר או שניים כמו שסבר אחד הפליטים אלא נבנה על הגבול כמו שאמר פליט אחר, אך המחזה עדיין מעורר חלחלה. ממבט מהכביש אתה רואה כמה קברים ומעבר להם קיר גבוה שנראה כאילו הוא שייך לבית הקברות, אך זה הוא הקיר של בית הספר. שני סימני היכר היו לקיר של בית הספר. האחד, כתובת גדולה בצבע אדום עם שם בית הספר "מינקוף" וסמל רשת "אורט", והשני שהקיר הלא קטן הזה היה בלי חלונות. אף פתח שיכל, חלילה, לאפשר לתלמידים/ות או למורים/ות או למנהלת של בית הספר לראות את הקברים הצמודים במהלך השהיה בבית הספר. כך אפשר לקבל חינוך על סובלנות וכיבוד הזולת מבלי שאף מת יפריע לנו או יערער על דברינו היפים. הקיר אטום לכן לא ראינו.
Al-Maliha Tour 2007
Al-Maliha Tour 2007 (3)
Al-Maliha Tour 2007 (4)
Al-Maliha Tour 2007 (2)
