זוכרות - סיור באלְלַג'ון

סיור באלְלַג'ון - דיווח הדרך מתפתלת במעלה הגבעה, ליד שרידי בוסתנים, ואנחנו כבר רואים את המסגד הישן. הבניין עומד על תילו, ובעבר "הרשה" הקיבוץ לעקורי הכפר לבוא לבקרו מדי פעם. אבל הפחד מ"הפרת הסטטוס קוו" גבר כנראה על הנדיבות, והפעם לא מרשים לנו להתקרב אפילו.

05/10/2004

יום שלישי אחה"צ, 5 באוקטובר 2004, אוטובוס 'זוכרות'. איתן מחלק את הכרטיסיות לקו 194 ("שיבה נעימה"), ואנחנו יוצאים שוב לדרכנו. היעד הפעם הוא חורבות א-לג'ון, כפר ששכן עד 1948 במקום שהיום נקרא קיבוץ מגידו. אנחנו כ-40 איש ואישה, יהודים, ערבים וגם אורחים רבים מחו"ל, מתנדבים בפלסטין-ישראל.

בצומת מגידו, סמוך לסוכת השלום המסורתית של "בת שלום", מצטרפים כ-100 אישה ואיש נוספים. האוטובוסים ממשיכים לאזור הקיבוץ, מסביב שדות, חורשות ואדמה ריקה. עדנאן מדליק את המיקרופון, ומברך את הנוסעים "ברוכים הבאים ללג'ון, הכפר האהוב, היקר שלנו", ואנחנו מביטים החוצה דרך החלונות הרחבים, כמו תיירים.

התחנה הראשונה היא שכונת מחאמיד. אנחנו יורדים אל חורשת אורנים במעלה גבעה, ופוגשים את פליטי הכפר. עדנאן, שנולד בלג'ון, מספר לנו שהיתה מחולקת לכמה שכונות, וזו אחת מהן. לאחר המלחמה, כשהרסו את הבתים, מיהרו לנטוע שם עצים, שיסתירו את העוול. אבל האבנים הישנות והעקשניות עדיין מבצבצות להן מאדמה פה ושם.

בקרבת מקום שוכן בית הקברות הישן של הכפר. החלקה הקטנה יחסית מגודרת, ושלט בעברית וערבית מציין את המקום. מסתבר כי בעבר נהג הקיבוץ להשליך את האשפה שלו דווקא כאן. לאחר שפליטי הכפר הרימו קול צעקה, התערב השר המנוח זבולון המר והביזיון פסק. מצדו השני של בית הקברות תלוי על הגדר שלט נוסף: "מקום קדוש אין כניסה".

הדרך מתפתלת במעלה הגבעה, ליד שרידי בוסתנים, ואנחנו כבר רואים את המסגד הישן. הבניין עומד על תילו, ובעבר "הרשה" הקיבוץ לעקורי הכפר לבוא לבקרו מדי פעם. אבל הפחד מ"הפרת הסטטוס קוו" גבר כנראה על הנדיבות, והפעם לא מרשים לנו להתקרב אפילו. מערכת של גדרות תיל מונעת את הגישה, וג'יפ משטרה נמצא שם למעלה, משגיח עלינו. אנו שומעים בינתיים כי המקום הקדוש שימש כנגריית הקיבוץ, ואפילו כלב שיכנו בו.

בסוף כולנו מתאספים ליד המעיין הישן "עין אל-חג'ה" שנקרא כך, מספר עדנאן, לכבוד נשות הכפר האהובות. מספרים ששפע מים מינרלים טובים. תושבי ואדי ערה עוד נהגו לבוא ולמלא ג'ריקנים (במיוחד ברמדאן), עד שהקיבוץ החליט לשים לזה סוף, והיטה את זרם המים. היום במימי המאגר הקטן שנותר, אנו רואים חתיכת קרטון ישן ובקבוק פלסטיק שקוע וכל מיני חרקים צפים. נערה צעירה מנסה להוציא את הפסולת מן המים. ומהזרם נותר זרזיף קטן.

אנחנו יושבים בחצי מעגל על כסאות פלסטיק שהונחו על כר הדשא הקטן, המוקף בגבעות הנמוכות. השמש עוד מעט שוקעת. מישהי מנגנת בחליל נאי, ואח"כ מישהו מוציא את העוד, וכולם מוחאים כף בקצב, מי שיודע את המילים מצטרף בשירה. כשהצלילים מסביב, קל יותר לדמיין את המקום לפני כמה עשרות שנים. את השדות, את בוסתני הפרי, את פכפוך המעיין, את קולות האנשים. תחושה חמימה של משפחה עוטפת אותנו כאן, את כולנו. ומחשבה על כך, שהכל יכול להיות אחרת.