בשם אללה הרחמן הרחום

אני מחמד אסעד אבו עלי, נולדתי בשנת 1941 בכפר הגלילי אלדאמון. ממנו גורשנו ב 1948. אלדאמון נמצא במחוז עכּא בצפון פלסטין. הוא נמצא במרחק 16 קמ דרום – מזרח לעיר עכּא על גבעה עדינה בגובה 25 מטר מעל פני הים. שטחה הבנוי היה 111 דונם. היו לכפר 484 דונם מטעי זיתים, וכ- 20,357 דונם של אדמה חקלאית בעמק עכּא בפלסטין. מזרחית לאלדאמון נמצא כפר כאבול, וצפונית לו נמצאים הכפרים: מיעאר, אלבּרוֶּה ואלמַכְּר. מצד מערב נמצאים ואדי אלנעאמין, קיבוץ עין המפרץ וכפר מסריק. מדרום, יש את אלרֻוֵּיס, אדמת שַפָא-עַמְרְ  ועין כרדאניה (היום אַפק)

נולדתי בכפר הגלילי הזה שהמוניטין שלו היה ידוע בקרב עם פלסטין מצפונו ועד דרומו, וזאת בגלל כמה סיבות: א. המיקום הגיאוגרפי של אלדאמון היה אסטרטגי כי הוא חיבר את צפון הארץ עם דרומה. ב. אלדאמון היה ידוע במעיין המים שיש בו. כל מי שעבר בדרך הזאת היה עוצר כדי לשתות ולהשקות את הבהמות שלו: סוסים, חמורים, גמלים וכו'. בימים ההם היה מעט מים בדרכים.   

באלדאמון חיו מוסלמים ונוצרים. אנחנו המוסלמים חיינו עם הנוצרים כמו אחים. חלקנו את השמחות ואת העצב. אני זוכר ששכנינו היו נוצרים. וזוכר היטב שהיה קיר משותף לבית של בן דודתי, מחמד עבד אלמג'יד זידאני, ולבית של שכניו הנוצרים, משפחת עבדאללה יעקוב. שכנות טובה עם אחינו הנוצרים והכבוד אליהם הן חלק מהדברים הטובים ביותר שניתן לציין בהם את האנשים. יחסים טובים אלה ממשיכים להתקיים עד היום. זה בלט כאשר הייתה תקרית בין אחינו "הדוואמנה" (אנשי אלדאמון) שבכפר עבלין לבין משפחת אלפרעוני שם, אנחנו לקחנו חלק בוועדת הגישור עד ששתי המשפחות התפייסו.

באלדאמון חיו כמה וכמה משפחות. אתחיל למנות אותן ממזרח למערב. בשכונה המזרחית – שמתחילה ליד בית הקברות המזרחי – גרו משפחות: אבו עלי, מֻרְשִד, עת'מאן, חמאדה, פַרעתאוּי, סופי, חסאן, מֻראד, חַמַד, בַּטַל, זידאני, סאלם וח'ורי. לידם משפחת אלבֻקאעי, אללוּבּאני, אלעַיּאשי ומשפחת אלזידאני שהיא המשפחה הגדולה שבהן. ליד המעיין גרו משפחת בשכּאר, אבו שאהין, עלוׁ, חמדוני ואבו אלבּסל.

רב תושבי הכפר היו איכרים וחקלאיים. הכפר היה נודע בגידולי חיטה, שעורה, תירס, סומסום, אבטיח ומלון. היה אזור באדמת אלדאמון שנקרא תל כּיסאן ובו מעיין מים. תושבי הכפר היו משתמשים בו בקיץ. אחד התושבים היה שואב את המים לאנשים באמצעות גלגל שהניע אותו ברגליים. עבודה קשה תמורת שכר נמוך. היה שואב מים לאנשים ולכל בעלי החיים של הכפר שמגיעים לעמק.

בתקופת הקציר, הגיעו לעמק אלדאמון גם אנשים מהגולן ומהגליל העליון עם עדרי הצאן שלהם והיו נשארים בעמק אלדאמון עד תחילת החורף. עוד באר מים הייתה באזור שנקרא דעוק, כשני קילומטר מערבית לתל, גם לשם הגיעו האיכרים עם הצאן שלהם.

חלק אחר מתושבי הכפר עסקו בייצור מחצלות קש. הן נעשו מקש "אלסמאר", "אלחלפה", "אלסעד" ו"אלברביר". סוגי הקש האלה גדלו על גדות נהר אלנעאמין. בקיץ, בעונת הקציר, היינו קוטפים את הקש הזה, מייבשים אותו ומאחסנים בבתים. שם היינו עושים את המחצלות.

בגיל שבע, הייתי הולך עם אמא שלי כל יום למעיין כדי למלא מים בכד. הבית שלנו היה בשכונה המזרחית והמעיין בתחילת הכפר ממערב. הדודים שלי מצד אמא גרו במרכז הכפר ליד המסגד, היינו עוצרים אצלם לזמן קצר. הדודה שלי מצד אמא גרה במערב הכפר צפונית למעיין, גם אצלה היינו יושבים קצת ואחר כך היינו מגיעים למעיין וממלאים מים. זה היה קורה פעם או פעמיים ביום. זה עזר לזכור כל דבר. לא שכחתי אפילו את בתי האנשים ואת שמותיהם. כל בית באלדאמון. כאשר אני ואמא שלי היינו הולכים מערבה כדי למלא מים היינו לוקחים את הדרך הצפונית של הכפר, ובדרך חזרה היינו לוקחים את הדרך הדרומית.

את הזכרונות האלה לא אשכח כי הם יקרים וחשובים לי. אלה חיי עם האחים והאחיות שלי ועם קרובי המשפחה והשכנים. חלק מהאנשים האלה נשאר בתוך המולדת, שאין לנו מולדת זולתה, וחלקם היגרו ללבנון.

אנחנו עדיין חיים את הנכבה. הדבר הראשון שאני זוכר ולעולם לא אשכח אותו, שבקיץ אותה שנה שהתרחשה בה הנכבה היינו יושבים באחד הערבים אצל דודי מסטפא אבו עלי. הגברים יושבים ומשוחחים על האירועים ואני ילד, יושב ומקשיב. פתאום אחד האנשים אמר שהיום שמע חדשות על דיר יאסין. הרגו ילדים, נשים וזקנים. דקרו נשים הרות והשליכו אותם בבאר מים בכפר.

כאשר שמעו את החדשות, אחזה בכולם בהלה ופחד. למה הם פחדו כל כך? כי בכפרנו אלדאמון לא היו מוכנים למלחמה. כולכם יודעים, שבימים ההם לא כסף והמצב היה קשה. זמן קצר אחרי נפילת חיפא, עכא ואלברוה, הפגיזו אותנו מאלברוה וכך נטשנו את הכפר. כן, יצאנו מאלדאמון אל הכפר הסמוך כאבול, אחר כך למיעאר ואחריו לסכנין. בסכנין המצב היה טרגי. לא היה בית. אני זוכר שישנו במטע זיתים שנמצא מזרחית לבריכת סכנין, קראו לו אלמדָקְּ. המטע הזה ושאר המטעים התמלאו במשפחות מגורשות מהכפרים: אלדאמון, כאבול, מיעאר ושעב. הטרגדיה החמירה אחרי שנפל הכפר ספוריה. אלפי אנשים ועדרי צאן הגיעו לאזור המטעים.

המחזה היה איום, כאשר כל האנשים האלה עם עדרי הצאן, העזים והפרות שלהם היו מגיעים לבריכה כדי לשתות מים. בנוסף לכך, כיומיים אחרי, היהודים שכבשו את מיעאר התחילו לתקוף את סכנין. בסכנין הייתה התנגדות (אנשים חמושים) שהדפו את המתקפה. אבל, עם הישמע קולות הירי שררה בהלה גדולה ואנדרלמוסיה בין האנשים שנמצאים במטעי הזיתים. אנשים התחילו להעמיס על הבהמות שלהם, בין אם זו הייתה פרה, חמור או סוס, את ילדיהם ואת חפציהם, כדי לעזוב את המקום. כך קרה לי ולאבא שלי. כשאר האנשים, אבא העמיס את המזרונים, אותי ואת אחותי הקטנה על הסוס הלבן שלו. הוא משך את הסוס ועזבנו את סכנין לכיוון צפון. זה היה הלילה אחרי חצות. הלכנו בלילה בעמק ליד סכנין. בבוקר המשכנו צפונה לכיוון אלראמה ומשם לכפר סאג'ור.

נשארנו שם בין הזיתים – כי יש שם מעיין מים – יותר מחודש ימים. אחר כך חזרנו לסכנין ונשארנו בו כדי שגם הוא נפל. אז באנו לכאבול וגרנו בו עד עצם היום הזה. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לתושבי כאבול שחיבקו אותנו בימים השחורים ההם. כאשר לא היה לנו בית לגור בו ולא אדמה לשבת עליה, היוו אנשי כאבול כמשפחה ואחים לנו.

אבו כמאל

אוגוסט 2009

כאבול