אלדאמוּן

עדות

מחמד סעיד זידאן (81)

שנת לידה: 1928

מקום לידה: אלדאמון

מגורים נוכחיים: טמרה

מראיינות: רנא אדריס ואמירה עוואד

אוגוסט 2009

"... לפני הנכבה, גרתי בבית עם אמא ואבא שלי. הייתי בן יחיד בבית כי אחי ואחותי מתו כשהיו עדיין תינוקות. אחי קאסם ואחותי נקייה מתו מוות טבעי. אבא ואמא עבדו בפלחה.

היה לנו בית באלדאמון. גרנו בחלק מהבית ובחלק השני שמנו את החיות שלנו. בית עם חצר. השירותים היו מחוץ לבית. המיקום שלו היה קרוב למעיין בצד המערבי של הכפר בין משפחת אלזיאדנה. לידנו היו גרים משפחת עיאשי, בקאעי, לובאני, עת'מאני, מראד, אבו עלי, והיו גם נוצרים, היום הם גרים בעבּלין ובשַפָא-עַמְר, כמו משפחת אליאס ומשפחת עבד אללה יעקוב, גם משפחת אלח'ורי.

היחסים בין האנשים לפני הנכבה היו מצוינים. לא היה הבדל בין נוצרים למוסלמים, למרות שבכפר היו היו לפעמים ריבים ומתחים ישנים בין המשפחות.

באלדאמון היו שני מח'תארים: מסטפא אלחסין ממשפחת אלזיאדנה (הוא אבו עלי) ומסטפא אלח'ליל ממשפחת אלבקאעיה ( הוא אבו עטא). היו בכפר גם אנשים בולטים נוספים: מחמד מהָאוִּש ז"ל, היה במצב כלכלי טוב ויחסו לאנשים היה טוב. מסטפא עמר, אבו עלי המח'תאר, מחמד עלי מחמד ממשפחת אלבקאעיה, אדיב ז"ל, עבד אללה אלחמד עיאשי ז"ל, סעיד אלמחמד ז"ל, חסן אלחמד, וממשפחת אללוּאבּנה היה ח'דר סאלח אבו עלי ומהנוצרים עבד אללה אליעקובּ ז"ל ומיכאל ח'ורי. מהשכונה המזרחית היו מחמד עבד אלמג'יד, ח'דר אלחסן ז"ל ממשפחת אבו עלי, וגם אסעד אבו עלי ז"ל.

המשפחות גרו אחת ליד השנייה באופן מעורבב. בשכונה המערבית היו גרים זיאדנה ועיאשי, בשכונת המסגד גרו לָוָּאבּנה ובּקָאעִיה, בשכונה המזרחית גרו אבו אלעבּד, מחמד עבּד אלמג'יד ואחיו, משפחת אבו עלי, והצטרפו עֻת'מאן ואבראהים אלעת'מאן ועוד.

היו כמה מכולות בכפר, אחת של מחמד אבראהים עָיאשי, ושל מסטפא אלמחַמד במזרח הכפר ומכולת מסטפא אלהִנדי.

היה בכפר מסגד וכנסייה. למדנו בבית ספר שבמערב הכפר מחוץ לאלדאמון. היה גם בית ספר למשפחת עבד אללה יעקוב ואחר כך בנו בית ספר ליד בית הקברות. אבל היהודים הרסו אותם.

היה בכפר מעיין מרכזי ועוד כמה מעיינות. הגורן היה ליד המעיין, מצד דרום ומצד צפון. היו הרבה חצרות. לא היה בית אירוח ציבורי בכפר.

הכפרים הסמוכים לאלדאמון היו: אלרֻוּיס, אלְבִּרְוּה וכּאבּול. היחסים עם הכפרים השכנים היו יחסים טובים מאוד. האנשים חיו אחד ליד השני כמו אחים.

מבחינת תחבורה, אמצעי התחבורה הזמין ביותר היו בעלי החיים. בעיקר סוסים וחמורים. למספר קטן מאוד של אנשים היו מכוניות. היה אוטובוס שהגיע לאלדאמון מעכּא. תושבי הכפרים הסמוכים היו מגיעים לאלדאמון כדי לעלות לאוטובוס. האוטובוס עבד עד 1948. אבל הכבישים לא היו מסודרים. בחורף הדרכים היו נהרסות. אחרי 48 הלכתי לכפר מנדא ולא היו כבישים.

היינו נוסעים לעכּא, קונים בגדים משם. אנשים גם קנו בד מעכּא ובבית תפרו "קֻמבּאז" [גלימה מסורתית לגברים] ותיקי יד.

האנשים חרשו את האדמה על סוסים, גידלו ללא חומרי זיבול. כל דבר היה טבעי. זרענו חיטה, אבטיח, תירס ועגבניות. לכל אדם היה גורן. כל אחד מילא את היבול שלו בשקים, לקח לעצמו מה שצריך ואת השאר היה מעמיס על הבהמות והולך למכור אותם בעכּא.

בחתונות בכפר כל האנשים השתתפו. היינו חוגגים במשך 10-15 ימים לפני החתונה. החתונה הרשמית היא יום או יומיים. כמו עכשיו.

גם במקרים עצובים, אנשים השתתפו בהלוויות, נוצרים מוסלמים ללא הבדל. הנוצרים היו מיעוט והיו אנשים טובים. המנהגים בחגים, כמו היום בדיוק. אנשים מברכים אחד את השני, מבקרים את קרובי המשפחה ואת החברים. בחג הפסחא של הנוצרים כולם היו חוגגים. היחסים היו טובים מאוד, היה כבוד בין הנוצרים והמוסלמים.

אנשים היו מבלים את זמנם בעמק. כשאנשים יוצאים בקיץ לעמק, זה בשבילם היה טיול ונופש.

האנגלים שלטו כאן ללא הסכמתנו. השלטון שלהם היה מסודר. מי שנמצא אשם היה נענש. מי שעובר עבירה היה מוגש נגדו משפט. הם כבשו את הארץ מבלי לקבל הסכמה מאתנו. אבל האזרחים לא ניצלו ולא תקפו אחד את השני. מי שהיה אשם במשהו נענש.

לגבי היהודים, היו לחלק מהאנשים קשרים עם היהודים, חלקם עבדו עם יהודים, אפילו מישהו קנה אדמות כדי למכור ליהודים לפני שכבשו אותנו, היו לו קשרים מיוחדים איתם.

היהודים הלכו לדיר יאסין, הרגו את תושביו והרסו אותו. לולא מה שקרה בדיר יאסין מדינת ישראל לא הייתה קמה.

מתי האנשים קלטו שאלדאמון בסכנה? האנשים היו מודעים וראו מה שקורה. היהודים כבשו את עכּא וחיפא. אז ידענו שיכבשו את אלדאמון. היהודים כבשו את אלברוה ומשם המשיכו לאלדאמון. הייתה מעט התנגדות לכיבוש, היו כמה אנשים שניסו להגן על אלדאמון. כ- 20 איש, אלה שהייתה להם יכולת לקנות נשק.  אבל התושבים פחדו ויצאו מן הכפר. הם ברחו ללא כלום והשאירו את בתיהם פתוחים.

הייתה תקווה קטנה שנשוב. הלכנו לכאבול, גרנו, אני אמי ואבי, כמה ימים בבית אלחאג' מסטפא. אחר כך עברנו לדיר חנא וגרנו שם אצל קרובי משפחה, ומשם עברנו לכפר מנדא וגרנו בו 13 שנה, גרנו בבית סלימאן אלסלים, קרוב משפחה. אחר כך עברנו לטמרה, בשנת 1960, אנחנו ומשפחת אבו נאיף, קנינו את האדמה הזאת.

באלדאמון, לפני הנכבה, אנשים מחוץ לכפר היו באים כדי לגור באלדאמון, האדמות של הכפר היו רבות ואנשים אהבו לבוא לכפרנו. אני ביקרתי גם השנה באלדאמון. אני מאחל ליום שאשוב לשם ולגור, אפילו בתוך אוהל".