ביום שיצאנו מהכפר הייתי בת 16. התחתנתי בגיל 15 וחצי. כשיצאתי מהכפר הייתי בהריון 4-5 חודשים. יצאנו ברמדאן. היה קיץ והיה חם. בעלי הוא מחמד סאפי, אשתו נפטרה ואחר כך התחתן אתי. אחי התחתן באותו יום עם הבת של בעלי. אלה היו נישואי החלפה. לבעלי היו שני בנים ובת אחת. הייתי מאוד צעירה ולא הסתדרתי בעבודות הבית. אבל למדתי לאט לאט. אני זוכרות את הכפר כולו. זוכרת את הפרדס. היה לנו פרדס. הייתי שומרת על הפרדס. הייתי בונה נדנדה בין העצים, שיחקתי ושמרתי. היינו שותפים עם הדוד שלי. היה אצלנו גנרטור לשאיבת מים מהבאר כדי להשקות את עצי התפוז. מחמוד אחי היה יורד לתוך הבאר ויורד מטה עד שלא יכולנו לראות אותו. הייתה באר עמוקה. הפרדס היה בין הכפר לדיר טריף. הפרדס והאדמות שלנו ושל דיר טריף היו צמודים. רכבנו על חמור ולפעמים על גמל כדי להגיע לפרדס, כי הוא היה קצת רחוק מהבית. לאבא שלי היה גם גמל. אני ואחי עבד אלסלאם היינו הולכים למחצבות על הגמל. הבאנו חצץ. עבד אלסלאם היה מעמיס ואני הייתי גוררת את הגמל. היו נותנים לנו כרטיס עם כל העברה כדי לספור כמה פעמים העמסנו ובסוף היום שילמו לנו כסף. גם יהודים קנו במחצבות שלנו. ליד הכפר הייתה תחנת רכבת. כששמרתי בפרדס, בכל פעם ששמעתי את הרכבת מתקרבת וצופרת טוטטוט בקול רם, פחדתי וברחתי לקצה השני של הפרדס. הרכבת הייתה עוצרת ליד הכפר והיינו עולים לרכבת לפעמים. אני זוכרת שגם אני נסעתי ברכבת. הייתה לנו מחצבה וגם לדודי מצד אמא אלחאג' חסן. היו מביאים דינמיט ומפוצצים את הסלע. היו צועקים לאנשים, תתרחקו, אנחנו הולכים להדליק את הדינמיט ולפוצץ אץ הסלע. האחים הגדולים שלי היו קונים אבק שריפה, דוחפים לתוך הסלעים, מתרחקים ומפוצצים אותם. המחצבה הייתה בתוך האדמה של אבא שלי. היה לנו מטע זיתים. הייתי מצטרפת לאבא שלי, רכבנו על החמור כדי להשקות את עצי הזית. אבא היה מוציא מים מהבאר ואני מקשה את העצים. מטע הזיתים היה באזור אלדריס ליד הכפר. קטפנו תפוזים מהפרדס, חלק נתנו לשכנים וחלק מכרנו בלוד ורמלה. כשעבדנו באדמה, אמא הייתה לפעמים מבקשת ממני להכין אוכל, הייתי אופה לחם מקמח תירס. היה טעים מאוד. אני זוכרת שאיש אחד היה מסתובב בכפר ומוכר גרגרי פול, היינו קונים ומכינים פול מדמס ואוכלים עם השכנים. אני אוהבת את הימים ההם. באדמה זרענו פולים ירוקים, צנון, אבטיח, גזר, עגבניות, במיה ועוד. בכפר היה לכל משפחה טבון משלה. הבית של שלנו היה הגבעה למעלה והשקיף לגרון. לגורן היינו מביאים את התבואה, סומסום וחיטה. היינו מפוררים את הגרגרים. מהחיטה עשינו פריכּה, חיטה מעושנת. בתי הכפר היו בתי קשתות. הבאר המרכזית של הכפר, ביר אלבלד, הייתה ליד בית הספר. בין בית נבאלא לדיר טריף. אמא שלי הייתה שלוחת אותי לבאר כדי למלא את הכד מים. הייתי מכניסה את הכד לתוך השוקת וממלאת אותו. גם אנשי דיר טריף לפעמים לקחו מים מהבאר שלנו. הכביש ביננו לבין דיר טריף היה מזופת, ומתחתיו גשר. היינו הולכות מתחת לגשר. האדמות שלנו נפגשו עם אדמות דיר טריף, לוד, קולה ובדרס. הייתי הולכת ברגל ללוד. היינו הולכים לרמלה בחג אלנבּי סאלח. את הרפש של הפרות היינו מייבשים ומכינים ממנו כדורי תבערה לטבון ולחימום מים. פעם הייתי חולה ולקחו אותי לבית חולים ביפו. מהחלון של בית החולים ראיתי את הים. אושפזתי. האחיות גזזו את השיער שלי. היה לי שיער ארוך ויפה. לא הבנתי למה, אני זוכרת שאמרו שבגלל השיער יש לי כאבי ראש. הן שקרניות. הן בטח עשו זאת מתוך קנאה. הייתי עצובה מאוד. גם אמא שלי כעסה מאוד ולא האמינה להן.

ביום החתונה שלי הרכיבו אותי על סוס. קודם קישטו את הסוס כמובן. בני הדודים שלי מצד אבא עמדו מצד אחד, ובני הדודים שלי מצד אמא עמדו מהצד השני של הסוס. ליוו אותי עד החצר ליד הבאר המרכזית. שם קיבלה את פניי משפחת החתן. עשו לי טקס זפה ושרו את השירים הידועים. שכחתי את השירים. החתונה לשי הייתה שמונה חודשים לפני העקירה.

ליד הכפר הייתה מושבה ליהודים. יום אחד, אמא שלי אמרה לי ולבת אחי ללכת ללקט ח'ביזה ליד המושבה. הלכנו אבל לא מצאנו ח'ביזה. בצד הדרך ראינו שדה כרובית. לקטנו כמה כרוביות. הייתי ילדה בת 10-11 שנה. פתאום הופיע השומר יהודי. הוא דיבר אתנו בערבית. גרש אותנו. ברחנו. רץ אחרינו. בת אחי הצליחה להימלט ולהתחבא אצל משפחה מלוד שעבדה במטע הזיתים שלה הסמוך. אותי הוא תפס מהחגורה. לקח למושבה. קראנו לה בן שמן. הכניס אותי לחדר מלא רובים מסודרים בשורה. כאלה שהיו לציד. בדרך לחדר הזה התקבצו ילדים יהודים ובעטו בי ברגליהם. השאיר אותי בחדר והלך להביא מכונית. לקח אותי לבית משפט ברמלה. שם תחקרו אותי. שאלו אותי מאיפה את. אמרתי מבית נבאלא. מי המח'תאר של בכפר? עניתי הדוד מסטפא טאהא. אחר כך הוא נהיה גיסי. הוא אח של בעלי. שאלו למה באתן למושבה? אמרתי שחיפשנו ח'ביזה. מצאנו גינה עם כרוביות. לא ידענו שיש לה בעלים. אנחנו ילדות קטנות. שיחררו אותי. השומר היהודי הוריד אותי ליד המושבה ואמר תלכי מכאן לבד. עברו אנשים עם עגלה נגררת ע"י פרדות וחצרו לי. בדרך ראיתי את האחים שלי על משאית באו לחפש אותי. משאית של איש מהכפר.        
       
היה בכפר מסגד. מפחת אלשיח' אמין הייתה אחראית עליו. הם היו אנשי דת. למסגד הייתה באר, והמים שלה קרים כקרח. המסגד היה ממוקם על הגבעה בכפר למעלה, ליד בית הקברות. למסגד היה צריח וכיפה.

כשהלכנו לבאר הכפר המרכזית הלכנו בדרך שליד בית הקברות. את הזיתים סחטנו בבית הבד של ואאל אלחאג' חסן.

הנה סיפור מצחיק. היינו מוכרים את הירקות שלקטנו בשדה לנשות הכפר. אני ובת הדוד שלי היינו מסתובבות ברחובות הכפר וצועקות " בנדורה (עגבניות) יא טבחיות" "במיה יא טבחיות". בת דודי הייתה עילגת והתקשתה לבטא ר כמו שצריך. היא התביישה לצעוק בנדורה. התחננה שהיא תצעק רק במיה ואני אצעק בנדורה. לא הסכמתי (צוחקת). אמרתי לה פעם כך ופעם כך. וכל פעם שהמסכנה צעקה בנדוע'ה יא טבחיות במקום בנדורה, צחקתי עליה.

עוד סיפור. יום אחד, אמירה בת אחיו של ארוסי, פגשה אותנו ברחוב והעלימה את כדור הברזל של השקילה. איפה זה שאלתי. אמרה השובבה שאם את רוצה אותו תבואי אחרי. היא גררה אותנו עד לביתו של ארוסי. וזה אסור. פתאום אחי הבכור מגיע לשם. אוי לבושתי. ממש התביישתי. דרך אגב, בתקופת האירוסין, ארוסי היה מבקר כל ערב בבית שלנו ומביא אתו כל ערב ... אבטיח.

הבנות לא למדו בבית הספר. אבל היו נזירות שהגיעו לכפר מדי פעם, אספו את הבנות ולימדו אותן ראס רוס. היו לומדות בחדר אחד הבתים. הייתי מסתכלת עליהן מהחלון ושומעת אותן לומדות. מאוחר יותר התחילו לבנות בית ספר לבנות אבל הוא לא נגמר. יצאנו מהכפר לפני שהוא הסתיים. כאשר אח שלי מחמוד השלים את קריאת הקוראן כולו, עשו לו מסיבה ותהלוכת שירים, זפה, ברחובות הכפר. בחגים היינו הולכים ללוד ורמלה. הנשים היו מביאות סירים מלאים בעלי גפן ממולאים. אמא שלי ונשים מהכפר היו נוסעות גם לירושלים למכור אפרוחים ולקנות מצרכים מהשוק.

הבריטים בנו מחנה צבאי ליד הכפר. אני זוכרת זאת. היה לפני עונת הקציר. החיטה עוד לא הבשילה. אבל הם עקרו הכל ובנו את המחנה. גברים מהכפר עבדו במחנה הבריטי. גם אחי עבד אלסלאם עבד שם. הבנות מכרו ביצים במחנה וליהודים. הבריטים פירקו את המחנה הצבאי זמן קצר לפני שנטשנו את הכפר. אנשים מהכפר קנו ולקחו ברזלים מתוך המחנה.

במהלך ההגירה, אם חאפד' הייתה בהיריון וקיבלה צירים באותו חום וילדה בדרך. חמהּ אמר תשאירי את התינוק ותמשיכי ללכת. היא אמרה איך אעזוב את הבן שלי. לא הסכימה. נשאה אותו והמשיכה בדרך. והנה, הוא נהיה מנהל בית ספר ועכשיו יצא לפנסיה.

היה רמדאן. הייתי בדרך לבאר למלא מים. פתאום אני רואה את נשות דיר טריף נכנסות לכפר שלנו מבוהלות. שאלנו מה קרה? אמרו שהיהודים לקחו את הכפר. שמענו קול פיצוץ ליד אלדריס. פיצוץ חבית נפץ. האנשים פחדו. איש מכפר אלסאקיה היה גר בכפר שלנו והייתה לו משאית. הוא לקח אותנו במשאית והוריד אותנו ליד ראס כּרכּר. נשארנו בין העצים. היינו בצום.  לקחתי אתי מהבית קצת במיה. בישלתי במיה ואכלנו אותה בארוחת שבירת הצום. יצאנו מהכפר בלי כלום, מלבד קצת קמח וקצת אוכל. נעלנו את הדלת ולקחנו את המפתח. כל האנשים משוטטים בגבעות. מפוחדים. וכבר שמענו מה עשו בדיר יאסין. בכפר נשארו כמה זקנים ואני לא יודעת מה קרה להם. צעירים היו מסתננים לכפר ומביאים חפצים ואוכל וכבשים.

גרנו בבית עמאר עד 67. ילדתי את כל ילדיי בדיר עמאר. יצאנו מהכפר רק ליומיים והיינו במערות ליד דיר עמאר. צבא הערבים נסוג והובס. חזרנו לדיר עמאר. אחרי יומיים התחילו לומר אורשלים אלקֻדס (השם החדש של ירושלים בערבית שישראל התחילה להשתמש בו במקום רק אלקדס). אוי כמה כעסתי אז.    

--------------------

נעמה חסן מבארכּ סאפי
שנת לידה 1932
מרום לידה: בית נבאלא
הראיון התקיים בביתה הנוכחי בראמללה.
תאריך הראיון: 6.3.2017

מראיינים: עמר אלע'בארי ורנין ג'ריס