אין לי תעודת לידה או "קושאן" כדי לדעת מתי נולדתי. חיינו בכפר חיים טובים. אחר כך בגלל היהודים התחילו בעיות אצלנו. באחד הימים תקפו את הכפר, הייתי בת עשרים, נשואה ויש לי שני ילדים, אחד מהם נפטר כשהיה תינוק והשני איתי. כלומר יצאתי מסֿרעה עם בן אחד. בעלי הוא מחמוד מחמד חמדאן אבו לטיפה. מסֿרעה. היו עימותים עם היהודים. לפני שכבשו אותנו הם כבשו את אללד [לוד], אלרמלה ויאפא. תקפו את הכפר שלנו בלילה. היו בכפר כוחות ממצרים וירדן, כאילו כדי להגן עלינו. אני לא יודעת כמה גדול היה הכוח אבל לא יכלו להגן עלינו. היהודים תקפו בלילה. נעלנו את הבית ויצאנו. ברחנו. חשבנו לעלות על ההר ולחזור למחרת. שמעתי ירי על הכפר. ההתקפה היתה מכיוון מערב וצפון, מכיוון רלמה ולוד.

עם התקיפה על הכפר יצאו איתנו הכפרים הסמוכים, אשוע Ishwa’, עסלין וערטוף. אנשים יצאו לכל עבר. ההתקפה על הכפר שלנו הייתה חזקה. אולי בגלל המיקום שלו על הגבעה הגבוהה, אולי כי היו בו כוחות מצריים וירדנים. בלילה יצאנו מסֿרעה והלכנו לכיוון תחנת הרכבת  בערטוף. נשארנו בהרים מול הכפר, רחוקים ארבעה קילומטר בערך. היהודים כבשו את הכפר. בבוקר החלו להרוס אותו. ראינו אותם. אני ראיתי ושמעתי איך הם הורסים את הבתים שלנו. הם שמו חומרי נפץ ופוצצו אותם. הכפר היה קטן. במשך יומיים פיצוץ אחרי פיצוץ, ואנחנו שומעים הכל, היינו מול הכפר מכיוון דרום וראינו.

במקום להישאר בהרים עברנו לחפש מקום בכפרים אחרים. אנחנו הלכנו לזכּריא. יש אנשים שהלכו לבית נתיף, ויש שהלכו לבית עטאבּ, האנשים התפזרו להם.  אני, בעלי, הבן שלי והבן של בעלי הלכנו אל בית נתיף, הלכנו ברגל. הבתים בכפר היו מלאים פליטים, בנינו סוכה מהעצים וגרנו בה חודשיים. אחרי כן עברנו לזכּריא כי הדודים שלי מצד אמא גרים שם. ההורים שלי גם עברו לזכריא. אבל לא מצאנו שם בית, גרנו במערה. כל הכפר מלא פליטים מכפרים רבים, מהכפר שלנו, מערתוף , מאשוע ומעסלין.

נשארנו שם חודש. זכריא הותקף כמו סרעה, ברחנו שוב להרים כמו שעשינו כשיצאנו מסרעה. הדודים שלי גם עזבו. סבא שלי מצד אמא שמו אלחאג' עליאן אבו לבּן. עם כיבוש זכריא חלק מהתושבים היו עוד בבתים שלהם. לא הספיקו לצאת. אחר כך חלק מהפליטים חזרו לזכריא. אנחנו הלכנו ברגל לבית אולא [ליד חברון], גרנו בתוך בית עם 15 משפחות. אחרי חמשה ימים יצאנו לכיוון סעיר [אזור חברון] עם הדודים שלי. ההורים שלי הלכו לכפר אלשיוח' [ליד חברון]. בלילה עלינו על משאית מבית אולא לסעיר, הנהג הוריד אותנו במקום לא מוכר לנו. בבוקר גילינו שזו מזבלה.

אחד הדודים שלי החליט לחזור לזכריא ואמר: אני חוזר לזכריא, שהיהודים ירצחו אותי ויעשו מה שהם רוצים. הילדים והאחים שלו לא הסכימו והוא חזר לבד. הוא הלך ברגל מסעיר עד זכריא. אחרי חודש, הילדים והאחים שלו הסתננו לכפר והחזירו אותו. רצו שיישאר אתם. אני ובעלי נפרדנו מהדודים שלי ועברנו לבית סאחור. גרנו מחתת לעצי הזית 15 יום. אנשים התחילו לומר אחד לשני שיריחו היא מקום חם ואין בו הרבה גשם והחורף מתקרב. אנשים ארזו את החפצים שלהם והלכו לכיוון יריחו. הלכנו ברגל מבית סאחור דרך חזמא [צפון ירושלים] עד יריחו. מסע של סבל ועינוי.

שם  הקימו אוהלים לפליטים. חלק ליד אלעוג'א, חלק בעין אלסלטאן וחלק בעקבּת ג'בּר.  המשאית שלנו הורידה אותנו ליד תחנת המשטרה בכניסה ליריחו  אחרי עקבּת ג'בּר. ישבנו מתחת לעצי הסידר, בעלי זכרונו לברכה קנה שקיות, תפרנו אותן ביחד ועשינו מהם חתיכה אחת. ביום מתחנו אותה בין העצים כדי לעשות צל ובלילה פרשנו אותה כדי לישון עליה. שלא נחזור לימים ההם. ירד גשם חזק. למחרת האו"ם בנה אוהלים. נתנו למשפחה הקטנה אוהל קטן ולמשפחה הגדולה אוהל גדול. לנו הם נתנו אוהל קטן והכניסו גם אשה זקנה יחד איתנו, נשבעת באלוהים, אני  זוכרת את הימים הקשים ההם. נשארנו שם חורף מלא, קיץ ועוד חורף. בקיץ הרבה אנשים נהיו חולים. אז החלו להוציא אנשים מהמחנה למחנות בגדה. אנחנו יצא לנו לגור במחנה הזה. רוב תושבי הכפר שלנו באו למחנה הזה ואנחנו אתם. הגעני לפני אולי 50 שנה, אינשאללה נחזור לסֿרעה, גם אם  נחזור לאוהל או סוכה אין לי בעיה, אני רוצה לחזור לסרעה.

הבתים בכפר צורעה היו ישנים. יש בו בתים עם קשתות. קומה אחת. כול הבתים בערך אותו דבר. הבתים החדשים לא. יש אנשים שבנו על אדמותיהם מחוץ לשטח הכפר, שם בנו מאבן, היה אחד של אבו חסין, היה בו דיואן, חדר גדול פתוח לאורחים ולמפגש חברים. שורה של שלוש קשתות ומעליהם הדיואן. הכפר היה ממוקם על הר, כל פעם שמדברים על הכפר אני מרגישה יובש בגרון, מהתרגשות, הכפר חסר לי מאד ואני מתגעגעת. סרעה היה על פסגת ההר ומסביב שדות רבים. האדמות של סרעה הגיעו עד תחנת ערטוף, ליד ואדי אלסראר [נחל שורק], ומהצד השני עד כפרוריה [כפר אוריה]. אדמה רחבה, אני עבדתי באדמה, בקציר, גידלנו חיטה, שעורה, תירס, כרשינה, עדשים ופול. לא מכרו את היבולץ אחסנו בבית. חלק ממנו לחורף. בקיץ שתלו עגבניות, קישואים ומלפפון, ובחורף זרעו דגנים שקצרו ודשו אותם בקיץ. אנשים אכלו מאדמתם.

בחתונות קיימו בבית החתן חגיגות במשך שבוע. שחטו כבשים והכינו אוכל לאורחים. כל ערב היתה חפלה עם משורר עממי, דבקה לצעירים והזקנים ישבו ושמעו את המשורר. אצל הכלה היתה מסיבת חינה יום לפני החתונה וזהו. למחרת, משפחת החתן מגיעה לבית הכלה ומלווים אותה לביתה החדש. אם היא מחוץ לכפר היו מרכיבים אותה על סוס.

אלשיח' סאמת היה קבר של איש קדוש. מסביב לקבר הייתה חצר גדולה, לידו מסגד, והאנשים התפללו שם וקיימו גם את תפילות החג. זה היה מסגד בלי צריח. מסביב למסגד פרוזדור עם תקרה. רק גברים התפללו בו. נשים מתפללות בבית. הקבר היה  סמוך למסגד מכוון מזרח. בית הקברות מערבית למסגד ולא היו בתים בין בית הקברות למסגד.

מאז שכבשו אותנו  ב- 67 הלכתי כל יומיים לסרעה. כל שנה במסיק הזיתים הייתי מביאה זיתים המכפר למחנה הפליטים. הבאתי גם חרובים, תאנים וסברס. הבאתי הכל, אפילו פטריות בחורף. נהגנו לנסוע לשם בקבוצות נשים. הפסקנו ללכת כשסגרו אותנו עם הגדר. היינו עולות באוטובוסים של היהודים מירושלים. 

הבית שיצאתי ממנו נמצא בחלקת אדמה קצת רחוקה מהכפר, בעלי בנה אותו שם. גרנו בו תקופה קצרה ואז נעקרנו. שלושה חודשים. הבית היה בכרם רחוק ממרכז הכפר. שם היו גם משפחת חמאד, אחמד חסין, מחמד שריף, משפחת סהיל. בערך עשרה בתים היו מרוחקים מהכפר. הבית שלי היה חדש והצבא הוציא אותי משם. באו  אלי הביתה ואמרו לי "לכי לישון שם בכפר". נעלתי את הבית במפתח הזה  (מוציאה את המפתח) והלכתי לכפר. משם כולנו יצאנו ביחד.

לידינו היו מושבות יהודיות. מצפון מערב הייתה כפרוריה [כפר אוריה] וממזרח ערתוף [הר טוב]. היו שקטים, היו מעטים וגרו לידנו בלי בעיות. אצלם הייתה מישהי כמו רופאה. עזרה וטיפלה בחולים. תושבי סרעה ןהכפרים בסביבה גם היו פונים אליה. לשכנים היהודים היתה אדמה שעיבדו אותה. היחסים היו טובים אתם. היו מבקרים אצלנו  ואנחנו מבקרים אצלם. רק הדת שלהם שונה ושאר הדברים דומים. במקרי מוות הלכו אנשים מהכפר לנחם אותם, אם היה אצלם או אצלנו חתונה היינו גם מבקרים אחד את השני. כשהתחילו הקרבות באו אנשי ערטוף היהודים [הר טוב] למח'תארים של הכפר שלנו ואמרו בואו לא נשמע לאנשים שבאו מבחוץ, לא אנחנו ולא אתם, נחיה ביחד בשקט. אנחנו לא האמנו להם ולא הסכמנו. הם לא השתתפו בהתקפה על צורעה. יופ אחד צעירים של הכפרים שלנו תקפו את ערטוף היהודית וירו עליה מכל הכוונים מרחוק. היהודים היו מעטים. בלילה הם יצאו כולם וברחו לכיוון יאפא ואלרמלה. הם יצאו לפני שאנחנו יצאנו מהכפר.

------------

מרים עבדאללה שחאדה
מקום לידה: סֿרעה
תאריך לידה: 1926
מקום קיום הראיון: מחנה הפליטים קלנדיה
תאריך הראיון: 10.10.2014