"נולדתי בסֿרעה. הייתי בן 30 כשיצאנו מהכפר. שירתתי בצבא הבריטי. כל בני משפחתי, אחים דודים ובני דודים, כולם היו חקלאים, לא היו הרבה אפשרויות לעבודה. החיים בכפר היו פשוטים ושלווים. כל האוכל שלנו היה מהאדמה. ירקות, חיטה, שעורה, ענבים. מאושרים היינו. אבל מה שהיה חסר זה השכלה. לא היו אנשים משכילים או מלומדים בכפר.
הצלחתי לחזור לבקר בסֿרעה כמה שנים אחרי הגירוש. בשנות החמישים. אני ועוד שני חברים. הגעתי לבית המח'תאר עבדאללה מחמוד אבו לטיפה. הבית עוד עמד במקומו. סמוך לבית היו שומרים מכפר סֿוריף. עבדו אצל היהודים. הם טענו שחכרו את את מטע הזיתים של המח'תאר מהיהודים ולא נתנו לנו למסוק זיתים. הלכנו למטע הזיתים של המשפחה שלי, כדי למסוק משם זיתים. השומרים עקבו אחרינו וטענו שגם מטע זה חכור על ידם. ביליהו שם כמה שעות, הטעינו את השומרים, מסקנו זיתים וחזרנו עם שק מלא זיתים".