אני עבד אלמג'יד חמאד אבראהים אבו סרור. הייתי כבר גדול כשיצאנו מהכפר. האנגלים היו אחראים על פלסטין. היה מורה אחד בלבד בכפר שמו רשאד. ההורים שלנו לא שלחו אותנו לבית הספר. אני לא למדתי בבית הספר. היו ילדים שכן למדו, אבל אני לא. הבנות לא למדו בכלל. זה היה בושה. היה מורה אחד. רשאד. בית הספר היה בקצה הכפר. כשאתה הולך מכיוון הלווינים למעלה לכפר, הדבר הראשון שתראה זה בית הספר, מצד שמאל. היה בניין טוב בנוי אבן. הלווינים האלה חדשים, לא היו לפני 48.

הכפרים השכנים היו ואדי פוכּין, אלג'בעה וסֿוריף ואלה נשארו עם הערבים, עכשיו בגדה המערבית, עלאר [מטע] הלך ב-48, עג'ור, זכּריא, בית ג'מאל- המנזר נשאר והנזירים האיטלקיים עדיין שם, ראפאת, סֿרעה [ליד צרעה], ערתוף [הר טוב]- והיו בו יהודים, היה אדם בשם קקון, והייתה רופאה שטיפלה בחולים, אנשים באו אליה מהר חברון, הייתה נותנת להם זריקה והיו חוזרים לחברון ברגל. מצפון דיר אבאן [מחסיה], ג'ראש [ליד זנוח], בית עטאב [נס הרים]. היהודים היחידים שהיו בסביבה הם אלה של ערתוף, ליד תחנת הרכבת והמשטרה של הבריטים. המח'תאר שלהם קראו לו קקון. הרופאה אני לא זוכר מה שמה, אולי מרים? לא יודע. אני הייתי אצלה פעם בטיפול. שתיתי ממים עומדים ליד הכפר ואלה היו מזוהמים, צמחו בהם אצות, וגרמו למלריה. לקחו אותי לרופאה, דפקה זריקה, חזרתי כאילו כלום לא קרה לי. היה עוד רופא בבית ג'מאל, אבל היא יותר טובה. היחסים עם ערתוף היהודי היו מצויינים. הם קנו מאצלנו ביצים ועופות. אנחנו שלחנו סחורה גם לשוק מחנה יהודה באלקֻדס. אבל מה, הם היו מתככנים מדינה. התנועה הציונית הביאה יהודים שיראו את פלסטין. המנהיגים הפלסטינים, אלחסייני ואלנשאשיבי ידעו שהבטחת בלפור זה בית לאומי ליהודים. 

במשפחה אנחנו ששה אחים. אמא שלי במקור בכפר יאזור [אזור]. כל האחים שלי נולדו בבית נתיף. שלושה מהם היהודים הרגו. שניים בכפר ב-48 ואחד בלבנון.  השניים היו עם המורדים. אבל לא היה להם מספיק נשק. אנשים מכרו חלק מהצאן שלהם כדי לקנות חתיכת נשק. לאח שלי היה רובה ברֶן שלקח אותו מהמצרים. אני הייתי בכפר כשהוא נפל. השלישי נהרג בלבנון. אבא שלי היה חקלאי. זרענו, עשינו גבינה, לא היינו צריכים לקנות שום דבר לאכול. המיקום של הבית שלנו במרכז הכפר. ליד הרחבה שעמדו בה מכוניות. אבל מכרנו אותו ובנינו בית חדש בחוץ, מחוץ לכפר. השטח היה רחב. אנשים התחילו לבנות באדמות מחוץ לכפר [הבנוי]. הכפר היה מחולק לשתי שכונות לשתי חמולות. אלכּפְריה למעלה,  ואלג'מארנה למטה, ליד מבנה אלשיח' אבראהים. זה מקום קדוש עתיק ויש בו מדרגות. לכל חמולה היה "חצר" שנפגשו בו כל הגברים של החמולה. בתוך אלג'מארנה היו משפחות רבות כמו אבו סרור, חְמַיֵּס, אלנג'ול, אלמשאיך ועוד. מחמולת אלכפריה היו אבו שעירה, אבו ראשד, מנסֿור ועוד.  

בחצר [מבנה ציבורי פתוח שהיווה מקום מפגש לדיון בענייני הכפר והמשפחה, למפגש חברתי בשעות הערב ולעתים גם לתפילה] היו הזקנים נפגשים, מכינים קפה ומשוחחים. היה בכפר מסגד אלארבעין [הארבעים] ושם רחצו את המתים והתפללו עליהם כי הוא קרוב לבית הקברות באזור אם אלרמאן [הרימונים]. בבית הקברות הייתה באר אלטויל [הארוך]. באר עמוקה מאוד. במסגד אלארבעין היו דרוישים [סֿופים]. אנשים התפללו גם בחצרות של המשפחות.

מסביב לכפר היו הרבה בארות מים. מי תהום. כל המים היו זורמים מההר אלינו. היה ביר אלכֻּראמה, עין אלכּזאבּה [השקרנית], ביר אלזאע' [סוג של עורב], ביר אלסֿפסֿאף [ערבה, צמח], ביארת חְמַיִּס [שם משפחה מהכפר] ועוד. גידלנו חטה, שעורה, עגבניות, מלפפונים. היו עצי זית רבים. היו בכפר הרבה בעלי חיים. הם שתו מהבארות האלה [בארות ארטזיות]. היה נחל שעבר ליד הלווינים, המשיל לכיוון עג'ור, זכריא ורמלה, השם שלו ואדי אלסַמְט [אולי במשמעות מכּה חזקה]. ליד הואדי זרענו חטה, שעורה, פול ועדשים. את הירקות גידלנו בתוך הכפר ליד הבתים. ליד כל בית היה בור מים. זה היה לשימוש ביתי.

עיר המחוז שלנו היא אלח'לילי [חברון]. גם מכרנו בשוק של בית ג'ברין. מכרנו צאן. אחר כך נפתח שוק בעג'ור וגם בו מכרנו. לפני שנעקרנו בכמה שנים נפתח גם אצלנו בכפר שוק. היו בכפר אף טרקטורים. בהתחלה חרשנו על שני שוורים, אני עבדתי באדמה, ואחר כך עם הטרקטור העבודה נהייתה יותר קלה. היו אולי שני טרקטורים בכפר. הייתה גם משאית לטאהא אבו שרבּי. הייתה תחבורה ציבורית, אוטובוס על הכביש הראשי לעל כפרי אזור אלערקובּ. האזור הזה של הכפרים בין בית לחם וירושלים נקרא אלערקובּ [ערקוב היא דרך צרה בהר, או ואדי עם שיפולים תלולים]. גם הרכבה הייתה קרובה אלינו. יכולת לנסוע לתל אביב או יאפא או רמלה ברכבת. היום, היהודים קראו לתחנה בית שמש אבל זו הייתה תחנת ערתוף. אני נסעתי משם כמה פעמים לרמלה ואללד [לוד]. באוטובוס נסעתי לאלקדס [י-ם].

המח'תאר היה יוסף ח'מיס. הוא לא ידע קרוא וכתוב אבל היה אדם חכם, רהוט ונדיב. הוא זה שתקשר עם הבריטים והיהודים. כשהגיע מכתב לכפר הוא היה מבקש מאחד הצעירים לקרוא בשבילו. בדרך כלל מכתבים אלה היו זימון מהממשלה לאחד האנשים בכפר לתחנת בית ג'ברין. שם הייתה משטרה ובית משפט. היו בכפר שני מח'תארים. אחד מחמולת אלכפריה הוא עבד רבו אבו שעירה, והשני מחמולת אלג'מארנה הוא יוסף חְמַיִס. זה מסכן היה חולה מאוד ונפטר בכפר. מסכן.

אחי שנהרג בבית נתיף היה נשוי טרי. אולי רק חודש. יכול להיות שהוא היה האחרון שהתחתן בכפר. אנחנו לא יודעים איפה נהרג ומה קרה אתו. שמענו שהוא השתתף בהתקפה על מושבה יהודית ומשם לא חזר.

בית הקברות ממוקם בחלק הצפוני של הכפר. בעמק. יש שם גם קברים יחידים וגם חדרי קבורה. אולי האחרון שנפטר בכפר היה זה המח'תאר יוסף חמַיס. אבל הוא לא נקבר בבית הקברות של אלא, אלא לבד במקום גבוה על ראש גבעה בכניסה לכפר. כשהיה חולה הייתה מונית מגיעה במיוחד בשבילו מבית ג'אלא, מונית כמו המוניות של הבריטים, ולקחה אותו לרופא בירושלים. היה חולה מאוד, מחלה ממארת. סרטן.

העימותים בין היהודים והערבים התחילו בתחילת 48. היהודים הם אלה שהתחילו בסכסוך. רצו להקים מדינה. היו מתקרבים לכפרים בקבוצות קטנות והיו יורים כדי להבריח את האנשים. התחילו לכבוש כפרים ושמענו מה עשו. הערבים של האזור שלנו תקפו את ערתוף היהודי. תקפו אותה חמש שש פעמים. היהודים היו עוזבים אבל היו שוב חוזרים. עד הפעם האחרונה [16.5.1948]. גם בכפר עסֿיון [עציון], חְבֵּילה [משואות יצחק] ודיר שעאר [רבדים ועין צורים] היו מתיישבים יהודים. יום אחד, שיירה של יהודים חמושים היו במעלה ההר ברדכם לעסֿיון.

בבוקר אחד הימים הם נחשפו. ראו אותם רועי צאן באזור שנקרא דֹֿ'הר אלחג'ה [גב הזקנה (העולה לרגל)]. זה מזרחית ללווינים. אלה היו רועי צאן ממשפחת חמיס. שם גרה המשפחה שלהם. הם הזעיקו את תושבי הכפר, וצעקו באו יהודים, באו יהודים. אנשים רבים מהכפר ומכפרי הסביבה הגיעו לאזור. הקיפו אותם. היהודים נלחמו עד האחרון שבהם. כולם נהרגו. זה אזור הררי וקשה. הקרב נמשך כל היום. אני ראיתי את זה בעצמי, הייתי שם. הבריטים הגיעו עם דגלים לבנים ואמרו שהם באו לקחת את הגופות. אז היהודים הרגישו שהם מנוצחים. הם הפסידו כמה קרבות באזור.

הצבא המצרי הגיע לאזור שלנו, אבל הוא רק השפיל את האנשים. הם אימנו את הצעירים. אבל הם היו תופסים את הצעיר ואומרים לו "כרע כרע, גמל" ומכים אותו בנעליים הצבאיות שלהם. והחיילים שבאו מאזור בית לחם הם חייליו הירדנים של גלובּ פאשה [בריטי שהיה מפקד עליון לצבא הירדני, הוא הלגיון הערבי]. אלה הם הצבאות הערביים שמסרו את הארץ ליהודים. המצרים נסוגו סתם, ועזבו אותנו. האנשים פחדו. שמענו שהיהודים נכנסים. חלק מהאנשים עזבו באמצע הלילה. לא לקחנו אתנו כלום. זה היה אולי בחודש אוקטובר, היה כבר חורף.

היהודים עלו להרים מול הכפר וירו משם לכיוון הכפר כדי להפחיד את האנשים. בסוף הם נכנסו דרך בית ג'מאל. אני הייתי בבית באותו יום. עזבנו הכל וברחנו להרים. הלכנו לאותו אזור שנקרא דֿ'הר אלחג'ה, איפה שנהרגו ה- 35. זה היה מול הכפר. כל יום נכנסנו לכפר, הבאנו את בעלי החיים והצאנו חפצים מהבתים. נשארנו כך חודשיים. פתאום יום אחד היהודים התחילו לפוצץ את הכפר. הפכו מה למטה למעלה. פוצצו אותו מול עינינו. הבית היה מתפוצץ והופך לאבק ועשן. ובכל זאת אמרנו לעצמנו רוצים לחזור. כשהיינו בדֿ'הר אלחג'ה הגיעו פרשים ירדנים, חמושים ולהם כופיה צהובה, אלה היו גם חיילי גלובּ פאשה, שאלו מה אנחנו עושים פה? אמרנו אנחנו רוצים לחזור לכפר. אמרו, לאן תחזרו? אין חזרה. נותנים לכם 24 שעות, אספו את החפצים שלכם ותסתלקו מכאן. הנוכחות שלכם פה תגרום ליהודים לבוא ולקחת גם את בית לחם ובית ג'אלא ובית סאחור. אני נשבע לך שזה קרה מול העיניים שלי ולמשמע אוזניי. סרבנו ואמרנו לאן נלך? רוצים לחזור לכפר. הם התקשרו עם כוח רגלים.

הגיעו חיילים רעולי פנים וסילקו אותנו בכח מהמקום. אספנו את בעלי החיים והלכנו לכיוון הרי חבּילה, ואיפה שהיה עסֿיון. את עסֿיון כבשו הערבים כמה חודשים קודם, [13.5.1948] כשעוד היינו בכפר, ולקחו ממנה שבויים לירדן. המשכנו ללכת. הגענו לבית סאחור, ואת הצאן לקחנו לרעות בהר אבו ע'נים, איפה שהיהודים עכשיו בנו התנחלות הר חומה. המצרים היו ליד מנזר מר אליאס ליד תלפיות באלקדס [י-ם]. לא רחוק מאבו ע'נים. הם גרשו אותנו. אמרו שהנוכחות שלנו שם משבשת להם משהו. הרביצו לנו עם החגורה. התחילו לספר לאנשים שאנחנו מרגלים לטובת הישראלים. נאלצנו למכור את הצאן והמשכנו לגור בבית סאחור. שמענו שהתחילו לבנות מחנות לפליטים, ומי שרוצה לגור בהם שיבוא. כאן מחנה עאידה, מולנו מחנה אלעזה, שם אלדהישה, אלערוב ואלפואר.

כך. אנחנו באנו לכאן. זה היה ב- 1950 או 1951. עד אז כבר מכרנו כל מה שהיה לנו. נתנן אוהלים גדולים. כל אוהל לשבע משפחות. לכל אוהל שבעה עמודים. כל משפחה ליד עמוד. האדמה היא הרצפה. האוהל לא עמד בגשם. תנאים קשים.

אחרי 67 ביקרתי בבתי נתיף כמה פעמים. הייתי קוטף משם תאנים ומטייל בו. הכל שם הרוס. השיבה לכפר לא תהיה אם לא נשקם את מצבנו, נתאחד, ונחזור לאמונה שלנו. במצב הנוכחי שלנו, לצערי אני לא רואה תקווה. למרות שאני משתוקק לחיות בכפר שלי. 

אני רוצה לסיים בחרוז ברכה:
הנפש הרגישה שמחה, במפגש אדונים נכבדים
תבורכו וברוכים הבאים, בעלי הדר ומפוארים
ביקרתם אותנו בעאידה, ברוכים הבאים, אנשים נשגבים
אציל, ראוי לכבוד, אין לו דומה, כירח מלא
התכבד אצלנו, מוכּר במעלותיו, כשקיבל מעמד השגנו את היעד  

-----------------

עבּד אלמג'יד אבו סרור
שנת לידה: 1933
מקום לידה: בית נתיף
מקום מגורים נוכחי: מחנה עאידה\ בית לחם
מראיינים: עמר אלע'בארי ורנין ג'ריס
תרגום ועריכה: עמר אלע'בארי
תאריך ראיון: 9.11.2016