" נולדתי באלרויס, אמרו לי שנולדתי ב- 1924, החיים באלרויס היו חיים טובים. עיבדנו את האדמות, קצרנו את היבול ודשנו אותו בגורן. אלה היו חיים של עובדי אדמה. אבל אני לא עבדתי. הייתי ילדה מפונקת אצל אבא שלי וגם אצל בעלי. אני התחתנתי באלרויס בגיל 15.

הבית שלנו היה ליד המסגד, היום הוא הרוס כמובן אבל אוכל לדעת בערך את המיקום שלו. אבא שלי עבר לגור ולעבוד בחיפה, לכן אני גדלתי בחיפה עד שהתחתנתי. הייתי אז בת 15. הבית של בעלי היה גדול. היה חדר מגורים ולידו חדר אורחים פתוח, מדֿאפה או דיוואן. בבית היו 4 קשתות, החדר היה 6 מטר על 6 מטר, בחזית חצר גדולה עם גדר ושער. הבית היה בנוי מאבן מסותתת, ליד הבית הייתה באר מים שלנו. היה גם מעיין לכפר אבל לא הזדקקנו לו כי השתמשנו במי הבאר שליד הבית.

אני זוכרת את החתונות בכפר וכמה היו שמחות. כיף לראות. שירה עממית, משורר וקבלת פנים מכבדת לאורחים. החתונות אז היו הרבה יותר יפות מהחתונות היום. הכלה הייתה מוזמנת לבית הדודים שלה מצד אמא, לנה אצלם לילה אחד ולמחרת היו מלווים אותה לביתה החדש. בתקופה שהייתי אמורה להתחתן גרתי בחיפה, אבל אבא שלי אמר שאנחנו מאלרויס ואת תצאי לטקס החתונה מהבית שלנו באלרויס. עברנו לאלרויס, יצאתי מהבית של אבא שלי שם לבית הדודים מצד אמא, למחרת לקחו אותי לבית בעלי. הנשים שרו סביב הכלה, והמסיבות היו לאורך 3-4 לילות. בזיכרון שלי החיים אז היו יפים, היחסים בין האנשים טובים, היחסים שלנו עם אנשי טמרה היו מצוינים, הרי האדמות שלהם גבלו באדמות שלנו, גם היחסים עם אלדאמון, כאבול ושעב היו מצוינים.

אבא שלי היה מח'תאר הכפר לפני המח'תאר האחרון. אבל הוא נכנס לכלא של האנגלים ואז אמרו שמי שהיה בכלא לא יכול להיות מח'תאר, אז נתן את התפקיד לאחי הקטן אבל המשפחות לא הסכימו ולכן בחרו במי אחר מהמשפחה.

לא היה רופא בכפר, מי שהזדקק לרופא נסע לעכו. בית החולים היה בחיפה. אלחאג'ה ריא הייתה המיילדת של הכפר. השיח' של הכפר היה סעיד, במקור הוא מכפר אתא ועבר לגור באלרויס. אני זוכרת את המסגד וזוכרת שבנו אותו. הבנאי היה מלבנון. המסגד היה צנוע ופשוט. לא היה בית ספר בכפר והילדים למדו באלדאמון. בגיל יותר קטן מבית ספר הם למדו אצל השיח'. רק הבנים למדו, הבנות לא. בכל בית הייתה באר. בעלי היה איכר, עיבד את האדמה וגידל צאן. כך היו כל תושבי הכפר.

עזבנו את הכפר ב- 48 רק לשלושה ימים, כך אמרו לנו הגדולים, נשארנו בין העצים שלושה ימים ואחר כך באנו לטמרה. הכפר שלנו היה קטן וכולנו משפחה אחת. אחרי שעזבנו את אלרויס אמרו שהמושל הצבאי לא מרשה לאנשים להסתובב לכן לא חזרתי אפילו לראות את אלרויס. רק אחרי הרבה שנים ביקרתי שם. הכל היה הרוס.
בטמרה גרנו אצל חברים, משפחת חסן אלעפיפי ממשפחת חג'אזי. גרנו אצלם 4 שנים בלי לשלם שכירות. נהיינו כמו אחים. ילדתי אצלם בן ובת. אחר כך קנינו את האדמה הזאת מאנשים מטמרה, בהתחלה בנינו צריף וגרנו בו עד שבנינו את הבית הזה.

הלוואי שנשוב לאלרויס, אבל איך שזה נראה אני לא חושבת שיש סיכוי. אני מייחלת ליום שאחזור, אבל לקחו לי את הכפר. הנה הכפר שלי ממול. אני יושבת כאן בבית בטמרה ורואה את הכפר שלי אלרויס. האדם לא שוכח את היישוב שלו. אני ישנה וחולמת על אלרויס. מרגישה כאב כשאני רואה אותו מכאן, כל כך קרוב אבל אני מנועה לחזור אליו".

----------------------

רְקָיה עבד אלסלאם אבו אלהיג'א (1924)
מקום לידה: אלרויס 
מקום מגורים נוכחי: טמרה
ראיין: עמר אלע'בארי
תאריך ראיון: 22.3.2013