ראיון עם עבד אלהדי עלי
תושב סומיל בין השנים 1931 - 1948
לוד 3.11.04
ראיין: מיכאל יעקובסון
________________

ש: ספר לנו בבקשה מתי התגוררת בסומיל.
ת: בשנת 1931 נולדתי בבית הוריי שבכפר סומיל. הבית היה במקום בו עומד כיום בית הועד הפועל, סמוך לרחוב ארלוזרוב, שלא היה אז עדיין סלול. בשנת 1936 עברה המשפחה לכפר ג'אמוסין, הסמוך לסומיל [ניצב בעבר משני עברי רחוב פינקס, חלקו הגדול של הכפר נהרס רק לאחרונה, לאחר שפונה מפולשים. מ"י]. ג'אמוסין  וסומיל היו כפרים קטנים וסמוכים והיו בעלי מוכתאר אחד, ולגור בג'אמוסין היה כמו לגור בסומיל. לפני שנתיים הלכתי לראות את הבית, והוא היה שם כמו שעזבנו אותו ב-48'. זה היה הבית של סבא שלי מצד אבא, חאמד אבד אל הדי חסן, שבא מחאמולה שהתקיימה בסיני. ביתו של סבא מצד אימא היה ניצב בצדו השני של הכביש [רחוב פינקס היון. מ"י], חוסיין אבו מוסטאפה, הוא בא במקור מכפר שיח' מוניס שהיה מהעבר השני של הירקון, איפה שהיום רמת-אביב והאוניברסיטה.

בגיל 17 התחתנתי בכפר סומיל, זה היה כמה חודשים לפני המלחמה, היו שלושים יום של חאפלות. התחתנתי עם משפחת אבו טייב, משפחה יותר גדולה מהמשפחה שלנו. המשפחה של אבא שלי הייתה קטנה שם, רק סבא שלי, ואבא שלי והאחים שלי.

בימים ההם לא היה כלום בין סומיל לבין הים, רק חולות. בית הקברות של סומיל היה סמוך למקום בו עומד היום מלון 'הילטון', בגן הגדול. איפה שהגן היום - שם קבורים אנשי סומיל.

ש: ממה התפרנסה המשפחה?
ת: אבא שלי, סולימאן, היו לו גמלים למשא, ואיתם הביא זיפזיפ מחולות הים. היו לנו גם פרות לחלב, וחמור למשא איתו הובלנו ירקות ובשר. היינו סוחרים בתפוחי אדמה ותפוחי זהב אפילו עם יהודי כפר-סבא כי הם פחדו באותם ימים לצאת לסחור. גם הערבים פחדו. אנשי סומיל היו באמצע, היו ביחד עם כולם.

היינו גם מבריחים בשר וירקות. פעם מוכתאר כפר סומיל מוסטאפה מוחמד אבו דג'בארה [שהיה מוכתאר סומיל עד לשנת 1945. מ"י] ששימש גם כמפקח על ההברחות מטעם העירייה, תפס אותנו ואיים להלשין ולקנוס אותנו, חטף מאיתנו מכות רצח...

ש: איך היו היחסים בין ערביי סומיל לבין היהודים?
ת: בכפר סומיל לא היו בעיות בפרעות של 1936 ולא של 1942, לא היו בעיות. אני לא זוכר שהיה למישהו מסומיל בעיות עם יהודי. היו יחסי חברות ומסחר הדוקים.

ש: איך היה נראה בית שלכם?
ת: היינו שבעה אנשים במשפחה, ההורים וחמשת הילדים, שכולם גרים היום בלוד. בבית היו חמישה חדרים, חלק מהחדרים היו מבלוקים וחלק מקרשים עם גגות פח. הייתה גם חצר, שם היו הפרות והחמור. לאבא של אימא שלי היה דונם אחד בסומיל, ואותו הוא חילק בין שלושת ילדיו, אימי קיבלה שליש דונם, ובשני השלישים הנותרים גרו האחים שלה, בצמוד אלינו.

ש: איך קרה שעזבתם את הכפר ב-48'?
ת: באו אלינו קצינים יהודים ואמרו לנו שכדאי שנעזוב את הכפר לשבוע-שבועיים עד שיירגע ונחזור לבתים. אחר כך בא גם המוכתאר של הכפר איברהים אבו ג'בארה שאמר שהיהודים ייכנסו עם מכות וייקחו את הנשים שלנו ויאנסו אותן, אז סבא שלי אמר שעדיף שנעזוב את סומיל לשבוע או שבועיים ונחזור.  עזבנו את הכול מאחורינו, הכול. עזבנו את סומיל ולא לקחנו כלום כי חשבנו שנחזור, בגלל זה אין לנו תמונות מסומיל, כלום.

ברחנו מסומיל ללוד שם התחבאנו כמה ימים במסגד אל אומארי. במהלך אותם ימים גם הלכנו ליבנה שם סחרנו בחלב. בינתיים המצב קצת נירגע ובא אלינו איזה קצין יהודי שהכרנו מתל אביב ואמר לנו שאנחנו יכולים לחזור לסומיל, אבל הזקנים לא רצו לחזור כי פחדו שיהרגו אותם שם. יצאנו מלוד לכיוון בן שמן, שם ישבנו תחת עצי זית והנשים אפו פיתות ואנחנו מכרנו אותם לערבים שברחו מהכפרים, בסוף באו קצינים יהודים ואמרו לנו להסתלק לכיוון רמאללה. אז קמנו והלכנו לרמאללה, מסע שנימשך שלושה ימים.

היו לנו את הפרות שלנו שנתנו חלב, חמור ואני הבאתי איתי את האופניים שלי. ברמאללה מכרנו את הפרות ובכסף שקיבלנו על הפרות שכרנו משאית.

ברמאללה לא הייתה עבודה, ולא היה לנו כלום שם, אז עזבנו לעזה, כי לסבא שלי היו שם מכרים. במשך כשנה וחצי ישבנו בעזה, ואז ב-49' עזבנו למצרים לכפרים שם.

במצרים ישבנו עד 1952. אני עבדתי כפקיד. הועסקתי אצל פאשה יהודי שהיו לו 600 דונם. אני הייתי אוסף ומביא לו פועלים לטיפול בכותנה. בסוף היה שם איזה סכסוך עבודה והפועלים ירו עלי, אז עזבנו את מצרים וחזרנו לעזה.

בעזה ישבנו במחנה פליטים עד 1956, שאז הייתה מלחמת סיני, וכשהיהודים נכנסו לעזה, חזרנו אנחנו ללוד. בלוד אנחנו גרים מאז 1956, אחר כך הבאתי גם את כל האחים שלי וכולנו גרים כאן היום.

ש: חזרתם מאז 1948 לסומיל?
ת: הלכנו לבקר שם כמה פעמים וגירשו אותנו. לפני ארבע או חמש שנים ביקרתי שם בפעם האחרונה וראיתי שחלק מהבתים הרסו.

ש: לא דרשתם להחזיר לכם את הבית שלכם?
ת: לא, זה סיפור ארוך וקשה... את הפולשים המדינה לא הצליחה להוציא משם יותר מחמישים שנה אז איך אנחנו נוציא. העורך דין וכל ההליכים מאוד יקרים, וכל היורשים הרבים הופכים את זה ללא כדאי. לנו יש את הקושאן שהקרקע הזו רשומה על שמינו בטאבו, והלכנו לבדוק את זה גם במנהל מקרקעי ישראל וראינו שהם של הסבא רשום שם כבעלים של הקרקע, רשום שם הגוש והחלקה.

אני יודע שהשכנים שלנו בסומיל הייתה משפחה של תימנים, ששבועיים אחרי שעזבנו אנחנו את הבית ב-1948, הם ראו שאנחנו כבר לא חוזרים והשתלטו על הבית שלנו.

הבעיה היא שהחוק ב-48' היה פה, שמי שנשאר כאן [בשטח מדינת ישראל. מ"י], הבעלות נשארת שלו, אבל מי שעזב הפסיד אותה והוא איבד את החזקה על המקום. אנחנו עזבנו לרמאללה ואחר כך לעזה ולכן הפסדנו הכול.
ש: היו תושבים מסומיל שנותרו בארץ והמשיכו להחזיק בנכסים שלהם?

ת: כן. הייתה למשפחת מוסטאפה סראפי בית בסומיל, הוא ברח לג'אלג'וליה, שהייתה אז בארץ, והמשיך בגלל זה להחזיק בחזקה על הבית שלו, והוא השכיר אותו לאלה שגרו שם. המכיר שכירות היה מאוד נמוך וכל העסק היה מאוד לא כדאי אז בסוף הוא מכר את הבית.

למשפחת חליל אבו חסואונה היה פרדס בסומיל, וגם הם לא עזבו את הארץ, ובמקום השטח הזה של הפרדס הם קיבלו שטח באזור שכונת גני אביב, פה בלוד.

המוכתאר של הכפר אברהים רבו דג'בארה [מוכתאר הכפר החל משנת 1945. מ"י], בא אחרי 1967 מעזה כי רצה למכור את הפרדס שלו בסומיל, אבל כשהוא הגיע לכאן, הוא גילה שאחד מטייבה התחזה לו וטען שהקרקע היא שלו ומכר את הפרדס מזמן. הוא חזר שבור לעזה ומת.