ראיון עם אלי אמינוב
תושב סומיל בין השנים 1940 - 1950
ירושלים 1.11.04
ראיין: מיכאל יעקובסון
_________________

ש: ספר לנו בבקשה איך הגעת להתגורר בסומיל.
ת: אבי עלה לארץ מבוכארה, ואמי עלתה לארץ מפולין. בארץ הם הכירו והתחתנו, אני נולדתי  בשנת 1939 , בנם הבכור. תחילה גרו הורי ברחוב בוגרשוב, אך בשל מצבם הכלכלי הדחוק, עברו לאחר שנה מלידתי להתגורר בכפר סומיל.

ש: הם רכשו שם בית או שהתגוררו בשכירות?
ת: אבי שכר חדר ממשפחה ערבית. הבית היה ממוקם בפינת הרחובות אבן גבירול, שהיה אז רחוב צר וקטן, ובפינת הרחוב ארלוזרוב שהיה בזמנו דרך עפר בלתי סלולה. הבית היה פנה לרחוב כיוון אחד, ומן הכיוון השני פנה לסמטה צרה בפנים הכפר [ הבית היה בבעלות אבו סעיד - על פי רישומי העירייה, מ"י].

בקומה העליונה של הבית התגוררה המשפחה הערבית שממנה שכרנו את החדר, ובקומה התחתונה, בזוג חדרים נפרדים התגוררו שתי משפחות יהודיות, שאחת מהן הייתה אנחנו. היה זה חדר גבוה של כ-4 מטר על 4 מטר. הייתה חצר קטנה בה מוקם בית השימוש, וכן אורווה קטנה בה אוחסנו מרכבה וסוסים שהיו שייכים למשפחה הערבית. מקלחת לא הייתה, הייתה לנו גיגית שבה התרחצנו. את המטבח, אבא שלי בנה בעצמו כתוספת לחדר, באישור בעלי הבית. צמוד לבית שלנו, מעבר לחצר עם האורווה התגוררה משפחה יהודית נוספת, משפחת סנדרוביץ'.

ש: איך התנהלו היחסים בין המשפחות היהודיות בכפר, לבין בעלי הבית בכפר הערבים?
ת: בכפר היה מספר מאוד  קטן של משפחות יהודיות, שרובן התרכזו בדפנות הכפר שפנו לרחובות אבן גבירול או ארלוזרוב. אני זוכר רק משפחה יהודית אחת שהתגוררה בתוככי הכפר.

יחסי השכנות היו סבירים, אפילו טובים. לסבתא שהייתה בעלת הבית אצלנו קראתי 'סיתי', סבתא. היינו משחקים עם הילדים הערבים, דבר שלא מצא חן בעיני אימי. הסכסוכים היו רק על רקע אנושי ולא על רקע לאומני.

אני זוכר, לדוגמא, שפעם אחת הורי איחרו בתשלום שכר הדירה. אז ירד אלינו הבן של בעל הבית ועקר את שתי דלתות הכניסה, ואמר שעד שלא נשלם את שכר הדירה, הדלתות לא יחזרו למקומן...

ש: באיזה מצב סוציו-אקונומי הייתה אוכלוסיית הכפר?
ת: התושבים היהודים היו משפחות קשות יום, אנשים עובדים. לא אנשים עמידים. היו משפחות אשכנזיות, משפחה עיראקית.... אבי למשל היה בין השאר במהלך השנים ההן ספר, סניטר בבית חולים 'הדסה', בנאי ועוד.

האוכלוסייה הערבית הייתה גם היא מורכבת מאנשים עובדים, אבל היו כאלה שהיו גם מובטלים, אם מפני שהיו בעלי בתים שהושכרו או מכל סיבה אחרת. היו גם כאלה שעסקו בחקלאות, היות וכל הקרקעות מסביב לכפר היו עד לשלב מסוים פרדסים וחקלאות.

ש: היו בכפר בתי עסק?
ת: כמעט ולא. היה בית קפה קטן בסמטה פנימית המקבילה לרחוב אבן גבירול. כששלחו אותי למכולת, היה זה עד כמעט רחוב פרישמן. זה היה כפר מאוד שולי שהתקיים בשולי תל-אביב שהלכה וקרבה עם השנים אל הכפר. אני זוכר איך החלו ליישר את הדרכים לקראת סלילת ארלוזרוב וז'בוטינסקי, איך החלו מקימים את בתי השיכון הראשונים ברחוב ארלוזרוב....

היו בכפר משפחות מאוד עניות ומרובות ילדים, בבתים מאוד רעועים. הכפר היה בעל צביון חקלאי היות והיה מוקף שדות. הילדות שלי זה תנים ודוכיפת. זה היה אזור כפרי שרק לקראת 48' הוא החל להתעייר.

ש: מתי למעשה ברחו תושביו הערבים של הכפר?
ת: ביום הכרזת המדינה הכפר היה כבר ריק כמעט לגמרי מערבים, אם לא לחלוטין. כבר בחודשים שקדמו להכרזה היה הכפר דל מערבים,  וזאת בעקבות שתי פעולות שאיימו על הערבים. האחת היה ביקור של צעירי ה'הגנה' שבעזרת מקלות וצעקות איימו על שלומם של הערבים. אך הפעולה שגרמה להם באמת לברוח, היתה פעולת דיר יאסין. אני זוכר את השכנה הערבייה שלנו, מבקשת מאמא שלי, לשמור לה על התרנגולות. הם פחדו והסתלקו, הם חשבו שהם יחזרו...

ש: מתי החלה כניסת הפולשים אל הכפר?
ת: מייד. מעלינו למשל, לדירה של בעלי הבית פלשה משפחה, שהאבא שם היה מוכר עיתונים מהתחנה המרכזית. המשפחה שלי למעשה עזבה את הכפר בשנת 1950, כשהייתי בן עשר, ועברה לחלקת אדמה שנרכשה בגבעת שמואל.

ש: למה בחרו הוריך לעזוב?
ת: הם העדיפו לעזוב את סומיל, כי הם חששו מעצם מצבם שהם ישבו בדירה שלא כחוק, היות ובעל הבית לא נמצא. אז הם בחרו למכור למישהו את הזכות במקום, ולעזוב לגבעת שמואל.

ש: חזרת מאז לכפר?
ת: חזרתי.  אבל את הבית לא מצאתי. הבית נהרס אחרי שהורחב הכביש ברחוב אבן גבירול. מגרש הכדורגל שלנו הפך לבית הועד הפועל, ובית הקברות של הכפר הפך למגרש חנייה.

ש: תשתה משהו?
ת: זה בסדר, הבאתי איתי.