ראיון עם ג'וליה רז (רחאנה)
תושבת סומיל החל משנת 1948
סומיל 21.10.04
ראיין: מיכאל יעקובסון
--------------------------------

ש: ספרי לנו בבקשה איך הגעת להתגורר בסומיל.
ת: נולדתי בעיראק בשנת 1925, ובגיל  9 בשנת 1934 עלינו כל המשפחה לארץ ישראל.
תחילה גרנו בירושלים, שם הכרתי את בעלי, התחתנתי ועברנו לגור ביפו, בשכונת מנשיה. גרנו בחצר עם עוד מספר יהודים, אך היינו מוקפים בערבים. אנחנו נמלטנו ממנשיה מייד לאחר הכרזת המדינה. ביום ששי הכריזו על המדינה, והשמחה הייתה גדולה בתל אביב, אבל אצלנו במנשיה לא שמנו לב לשמחה, הייתי עם שלושה ילדים קטנים והייתי שקועה בהם ולא שמתי לב בכלל מה  קורה בחוץ. מתחת לחלון הבית שלנו דקרו יהודי, ולא ידעתי מזה בכלל.

ביום ראשון שלאחר ההכרזה, יצא בעלי כרגיל לעבודתו והשאיר אותי לבד בבית בלי להזהיר אותי בכלל מפני הסכנה שנוצרה. היה לו, לבעלי, שפם כזה שככה הוא היה נראה כמו ערבי ולכן לא שמו אליו בכלל לב. אני נותרתי בבית עם שלושת הילדים הקטנים. בצהרי היום ראתה אותי השכנה הערבייה שהתגוררה ממול, שאני עדיין בבית, ואמרה לי ללכת ממנשיה מייד, כי זו סכנה גדולה ליהודים להישאר בה.

שמתי כיסוי ראש כמו של ערבייה, לקחתי את עגלת התינוק ושמתי בה את שני הילדים הקטנים ועליהם סיר דייסה וסל ובו ביצים וחיתולים, את הילד הגדול לקחתי בידי וחיכיתי לבעלי שיחזור. אחר הצהריים כאליו לא קרה כלום חזר בעלי, וחשבתי שאני מתעלפת מפחד, ושאלתי אותו איך הוא משאיר אותי לבד בבית במנשיה כשמסוכן כבר ליהודים להיות בה. הוא אמר לי בואי נלך לסומיל שליד גן החיות שם גרות האחיות שלי.

מייד עזבנו את הבית במנשיה כמו שהוא, בלי להסתכל אחורה, ונמלטנו לגבול  שעבר סמוך לשכונת שבזי.
בערב הגענו לסומיל. הלוואי והייתה שעה שחורה ולא הייתי מגיעה לשכנים האלה. רוב הבתים כאן היו ריקים, אבל אני הייתי עם שלושה ילדים קטנים ובעלי גויס מייד לצבא, עד אז הוא היה פעיל באצ"ל. לא ידענו מה לעשות, בעלי השאיר אותי אצל האחיות שלו שלא נתנו לנו להיכנס לבתים שלהן פה בסומיל, ונתנו לי להישאר רק לבינתים בחצר שלהן והתייחסו אלי מאוד לא יפה.

ש: הן עדיין גרות כאן?
ת: כן, הן גרות פה ממול. אני לא מדברת איתן. חבל על הצרות שלי, חבל שאני חיה...
רחוב ארלוזרוב באותו הזמן היה רחוב צר וחד סתרי, וניצבה בו חצר גדולה עם בית בן שתי קומות, ובו התגורר עם משפחתו סוחר פרסי בשם שמואל חנוכה, שהייתה לו בסטה בשוק הכרמל. "השבע לא מרגיש רעב" – ככה היה החנוכה הזה, והוא יצא החוצה וראה אותי והסכים לתת לי לגור באיזה בית קטן שהיה לו בחצר. היו הפצצות בלילות והיה כאן מחנה אוהלים גדול של פליטים יהודים כמוני [היכן שניצבים כיום החניונים, מ"י], אבל לי לא היה פה בעל שיגן וישמור עלי, אז הלכתי לגור בחצר של האיש הטוב הזה - חנוכה. הוא נתן לנו גם מיטה נפתחת עליה ישנו ארבעתנו לבד בלילות. בימים הייתי אוספת את הילדים ויוצאת לרחוב, הוא נתן לי כבוד ואני אישה רגישה ולא רציתי להפריע למשפחה שם.

הייתי אישה לבד, לא היה לי כסף, לא הייתה לי השכלה. הייתי אישה של בית, לא ידעתי כלום. הייתי שמרנית, ילדה מאוד טובה. ובינתיים אנשים כבר פלשו כאן לכל הבתים. רק החצר הזאת שהיום אני גרה בה, נותרה מהכול. זו הייתה חצר מזוהמת שבמרכזה היה עץ תות גדול, ובקצה שלה היו שני חדרים קטנים שהיו אורוות לסוסים. החצר הייתה מלאה בגלגלים, נעלים ישנות, אבנים, גללים של סוסים, עכברים, נחשים, ג'וקים, וחנוכה אמר לי שרק המקום הזה נשאר ושכדאי לי מהר להיכנס. היום שני החדרים האלה הם חדר השינה שלי והמטבח. הסלון ניבנה על חשבון החצר ושני החדרים למעלה הם תוספות.

ש: את מרוצה מהמקום?
ת:  אתם חושבים שאני מרוצה מהמקום הזה?... אני כל הזמן עובדת ומעסיקה את עצמי. תראו, כל הבית מלא במלכודות עכברים, רק אתמול הוצאתי מפה שני עכברים. כבר אז פחדתי לישון פה בגלל העכברים האלה. הייתי שמה את הילדים לישון ופוחדת שהעכברים יאכלו לי אותם, פחדתי לישון פה.

חנוכה נתן לי מזרון ושמיכה, כריות, פתיליה – שהנה היא כאן בכניסה עדיין. האחיות של בעלי לא נתנו לי כלום, לא עזרו כלום, אפילו כוס אורז לא נתנו.

בעלי אמר לי שהוא יעבוד וייבנה לי פה בית עם שתי קומות, אבל הוא לא הספיק ויום אחד הוא פגע במשאית, קיבל שטף דם במוח וגמר. פה מה שאתם רואים – אני בניתי פה הכל לבד. אני, האחים שלי, הבנים, הכל עשיתי.
עכשיו יש לי בעיות בלחץ דם. הפסדתי עין אחת, ומאוד קשה לי כבר.

בן אחד שלי בגיל 17 הלך אחרי איזו אנגליה, ועבר ללונדון, שם הוא נהיה עשיר. היא מתה מסרטן צעירה והוא איבד הכול, וחזר לכאן בלי גרוש.

ש: למה לא חזרתם אחרי המלחמה לבית במנשיה?
ת: כמה ימים אחרי שברחנו ממנשיה, הבריטים שעדיין היו כאן, נתנו לנו לחזור לכמה רגעים לבית, כדי לקחת מה שאנחנו צריכים. אז נתנו לי ליווי של חיילים בריטים, וחזרתי לבית. כשהגעתי, ראיתי שלבית פלש שוטר ערבי. הייתי טיפשה ולקחתי שטויות. הייתי רעבה ולכן לקחתי רק אוכל וכמה כרים, ומייד חזרתי לפה. אחר כך הרסו את כל מנשיה כי פחדו שהערבים ירתו לחזור לשם. לא היה לי לאן ללכת.

ש: למה, איך השכנים שלך כאן?
ת: השכנים פה רעים, אין פה למי לומר בקר טוב. יש פה שכנה מרוקאית שכל הזמן רבה עם בעלה, וכל היום היא עומדת בחלון וכשמישהו עובר כאן היא מייד חוקרת אותו מה הוא מחפש ומה הוא רוצה. היא כל הזמן בודקת מה קורה פה מסביב, וכשהבן שלי נסע לחו"ל היא מייד רצה לכולם לספר שהבן שלי עזב את סומיל. בגלל שהיא מפחדת מפקחים היא את הבית של הרחיבה ביום-כיפור, בחגים ובשבתות.

יש פה גם את המשפחה התימנית הגדולה שגרה מול בית הכנסת. יש להם בן אחד שיש לו חנות פה ממול לכאלו תכשיטים באבן גבירול, הוא מאוד נחמד והוא פה  מעין ראש ועד. האח שלו, שיש לו עכשיו בהמשך משתלה, הוא לא בסדר, הוא היה נרקומן והוא אלים.

בצפון סומיל יש מקום לרחצת מכוניות, על ידו יש בית זונות...

ש: השכנים כאן לא מתחלפים?
ת: לא התחלפו כאן אף פעם המשפחות, ההיפך – הן רק מתרחבות, כי אם הן יעזבו אז הן מאבדות את הזכות שלהן. לי יש בן, עוזי, שהוא באמריקה, והוא גר כאן עדיין, יש לו כאן זכות.

רק כאן בפינה היו גרים משפחה אשכנזית, והם מכרו לבעלי הקרקע. הבעלים שמו פה אחד, הרצל, שהוא פה אחראי מטעמם. אני כמו אימא בשבילו והוא כמו בן בשבילי, הוא נתן לנו את המפתח לחצר שלו ונתן לנו לעשות איתה מה שאנחנו רוצים, אבל הוא אמר לי שאם הוא נותן לי את האצבע, שלא אקח את כל הגוף. הוא משכיר פה חדרים לצעירים.
תשתו כוס מים?
ת: קרים, תודה.