תושב סומיל בין השנים 1940 - 1948
ג'לג'וליה 29.12.04
ראיין: מיכאל יעקובסון
____________
ש: מה הזיכרון שלך מכפר סומיל?
ת: בתור ילד, אני זוכר את השכנות הטובה שהייתה לנו עם היהודים. בבית שלנו גרו כמה משפחות יהודיות, והיינו איתם ביחסים טובים מאוד. מהן למדתי לשתות תה קר וגיפילטע-פיש... למדנו מהם הרבה, והם גם למדו מאיתנו; אחותי למדה מהנשים היהודיות שגרו אצלנו לדבר ולכתוב בעברית ואפילו גם קצת פולנית, ובתמורה לימדה אותן לדבר ולכתוב ערבית.
אני זוכר את החגים ואת החתונות בכפר, אלו היו האירועים של מפגשי המשפחות, כולם ביקרו את כולם, היו נוהרים לחתונות גם מכפרי הסביבה וכמובן שגם באו המשפחות היהודיות שגרו בשכנות.
הכפר היה מאוד יפה. הוא היה משולב עם הפרדסים מסביב, והבתים היו בחלקם ממש בתוך הפרדסים. בריכות מים. סוכות ענבים. אני זוכר הרבה לילות טובים בחצרות האלה.
ש: מהיכן הגיעה המשפחה לסומייל?
ת: משפחת צרפי הגיעה לפני כמאה וחמישים שנה ממצרים לכפר סומייל. במצרים המשפחה עסקה בחקלאות במקום שנקרא תל אל כאביר שבאזור העיר איסמעליה. צרפי זו חאמולה גדולה מאוד ועדיין יש לנו משפחה במצרים. סבא של אבא שלי הגיע לסומייל עם משפחתו והמשיך לעסוק בחקלאות בתור פלאח.
משפחת צרפי בסומייל הייתה אחת משתי החאמולות הגדולות של הכפר. כשאני נולדתי הם היו משהו כמו 300 אנשים.
עד השלטון הבריטי הייתה המשפחה בעלת הכוח החזק בכפר, ומוכתאר הכפר היה התמנה מתוך המשפחה עצמה. עם עליית השלטון הבריטי עבר התפקיד למשפחת דג'בארה שהייתה בעלת יחסים טובים יותר עם הבריטים, והמשפחה שלי נסוגה קצת.
ש: במה עסק אביך לפרנסתו?
ת: לאבא היה פרדס אותו הוא ניהל. הפרדס היה ליד הירקון, בין הגשר שבקצה אבן גבירול היום לגשר של דרך חיפה ודרומה. בעל הפרדס היה ערבי נוצרי מיפו חנא דוניאן, שהיה לו גם מפעל לסבון, שהבניין שלו עדיין קיים עם השם צמוד ליפו העתיקה.
אבא שלי נולד בכפר סומייל, וגם אבא שלו. אני נולדתי בכפר בשנת 1940. למדתי קצת בבית הספר של הכפר, אבל הגלל המלחמה הפסקתי את הלימודים לכמה שנים ורק בגיל יותר מבוגר השלמתי אותם כשהמשפחה הגיעה כבר לג'לג'וליה ב-1951.
ש: איפה מוקם הבית שבו גרתם?
ת: המשפחה של אבא שלי התגוררה בלב הכפר, אבל אבא שלי בנה את הבית שלו בקצה הכפר, במה שהיום פינת בן סרוק וז'בוטינסקי. הבית הזה קיים עד היום, יש שם למטה מקום לרחיצת מכוניות. זה היה הקצה של הכפר, ממנו והלאה היה מדבר פראי.
זה היה בית בן שתי קומות, כשבקומה העליונה גרנו אנחנו בשלושה חדרים, ובקומה התחתונה גרו כמה משפחות שאבא השכיר להם חדרים. הייתה לנו בבית גם מכולת קטנה, כאלה היו דווקא די הרבה בכפר.
הבית היה מוקף בהרבה פרחים, אותם אבא שלי גידל ומאוד אהב, אבל ממנו ומזרחה, איפה שהיום בנייני ההסתדרות וגמנסיה הרצליה, שם היה פראי לגמרי, מערות, תנים ושועלים, והחיות האלו היו כל הזמן מציצות לנו הביתה. אני זוכר את קולות החיות ויללות השועלים מהפרדסים בלילה.
מסביב לכפר, ובמיוחד מזרחית לכפר ישבו שבטי בדווים מאל עריש ובדווים נוודים שבאו בעיקר בעונות הקטיף כדי לסייע בעבודת הקטיף. בנוסף, היו חוראנים מסוריה שישבו בחושות בסביבה ועסקו גם הם בחקלאות.
ש: למה עזבתם את הכפר?
ת: נוצר סכסוך בין היהודים לערבים, הוא נוצר בעיקר בגלל תקשורת שלא הייתה נכונה בין שני הצדדים. הערבים ישבו בבתים שלהם ובמולדת שלהם, ופתאום באו היהודים. הערבים קיבלו אותם יפה ונתנו להם לשבת, אבל הם הביאו את רעיון המדינה וככה החלה השתלטות על האדמות. על הערבים זה לא היה מקובל וזה טבעי.
בתור ילד לא הבנתי את זה, אבל משיחות המבוגרים הבנתי שהם חלוקים בדבר; מיעוט שהרוויח כסף ממכירת האדמות ליהודים ומעסקאות איתם היו בעד ההשתלטות, אבל הרב הגדול, מה שנקרא העם הממוצע, אלו שהתפרנסו כשכירים באותן אדמות, לא אהב את הרעיון ולא השלים עם המצב שהבעלים של השדות שבהם עבדו התחלפו.
בסומייל עצמה לא היו סכסוכים עם היהודים, הקצר התחיל בגלל שמועות על תקריות שקרו במקומות אחרים. תקריות ירי בסלאמה ובאבו כביר, וכמובן שגם בדיר יאסין.
לא הבנתי את המצב טוב, עד שהגענו מסומייל ליפו, אבל אבא שלי, שהריח את המלחמה שעומדת לפרוץ, החליט לקום ולעזוב את הכפר. סמכתי על אבא והלכתי אחריו. אבא פחד מהפתעות, הוא ראה הרוגי ירי משני הדדים והחליט יום אחד לקום ולעזוב. הוא לקח משאית והעלה עליה את כולנו וכך עזבנו את הכפר דרך תל אביב לשכונת ג'באליה שבדרום יפו.
הזיכרון היחיד שלי מהלחמה ההיא זה היריות ששמענו מכיוון בת ים.
ש: לאן המשכתם מיפו?
ת: מיפו התגלגלנו ללוד ומלוד לשכם. למזלנו, עזבנו את לוד יום אחד לפני שהצבא ניכנס לשם ועשה את מה שעשה, שנהרגו הרבה מאוד אנשים שם במסגד.
בשכם ישבנו תחילה בבית ספר, ואחר כך בא אונר"א והקים מחנה פליטים שבו גרנו באוהל שנה. אחר כך התפצלה המשפחה, אבא שלי עבר לג'לג'וליה שם הייתה לו חלקת אדמה ואותה הוא עבד ואנחנו עברנו לגור בקלקילה לבית אבן אמיתי.
בשנת 1949 בעקבות הסכמי שביתת הנשק ותיקוני הגבול, ג'לג'וליה הפכה לחלק מישראל כך שיצא שאבא שלי היה מעבר לגבול בנפרד מהמשפחה. ארבע שנים לא גרנו ביחד, אבל -1951 אבא שלי הגיש בקשה לאיחוד משפחות, וחזרנו לגור יחד כולם, כאן בג'לג'וליה.
ש: המשכתם להחזיק בבית גם אחרי שעזבתם אותו?
ת: כן, בהחלט. אחרי המלחמה עזבו המשפחות שגרו שם לפני שעזבנו, ובמקומן שוכנו שם משפחות עולים שגם הן היו מאירופה. את הבית המשכנו לנהל, אבל אותם דיירים קיבלו מהמדינה את הזכות להיות דיירים מוגנים, כך שהם שילמו שכר דירה מינימאלי.
הייתי בא מידי פעם עם אבא שלי לגבות את שכר הדירה, כך שראיתי את הבית כבר אחרי שחזרנו מהגלגולים בשכם וקלקיליה.
יום אחד אבא שלי החליט למכור את הבית. המחיר הוא קיבל עליו היה מאית מהמחיר הריאלי. על 600 מ"ר שהיו לנו בסומיל, בצפון תל אביב, הוא רכש קרקע בגודל זהה פה בג'לג'וליה.
ש: מה אתה חושב על המצב הזה?
ת: כל יהודי בישראל לא מתחשב, ואומר שזו הארץ שלו. אנחנו גם אומרים שזו הארץ שלנו. יש תסכול אבל יש גם איזון. מכל השנים בהם אני חי, ישבתי חשבתי ודברתי עם אנשים והשכלתי – אני לא רואה את הכל שלילי; יש לי 20 דונם אדמה ברישפון אבל הם מופקעים. זה לא צודק. מותר לי למכור את הקרקע הזאת למדינה אבל להשתמש בה אני לא יכול, אבל מצד שני החיים פה מאז קום המדינה מאוד השתפרו, כך שלא הכל שלילי.
ש: היית חוזר היום לסומייל?
ת: עד שנות הששים הייתה לנו תקווה שנחזור לשם, אבל היום אני לא הייתי רוצה לחזור לשם. לא הייתי רוצה רק מסיבה אחת, וזה חינוך הילדים. אבל ליפו לא הייתי שולח אותם להתחנך.
לסומייל אני חוזר כל הזמן, לבקר. בשבילי זה היסטוריה. חבל, אבל אין לנו הרבה זמן לעצור ולהיזכר בזה, אנחנו עסוקים בפרנסה ובמשפחה ושוכחים...
הנה, רוצים עכשיו להרוס את הכפר, גם בשנות הששים רצו אבל זה התעכב כל הזמן. להרוס את סומייל זה לא צודק. את בית הקברות של הכפר כבר מחקו וזה מאוד הרגיז אותי.
אם הייתי יכול אז הייתי שומר על הכל, הייתי רוצה שזה יישאר. הייתי משמר את הכפר והופך אותו לעסק כלכלי בשביל ילדים, ואת כל שאר השטח הייתי עושה גן גדול שבו ייפגשו ערבים עם ערבים ויהודים עם ערבים וככה יוכלו לדבר יחד.
אחרי 1967 באה משפחה שלי לביקור משכם, וביקשה ממני להתלוות אליהם לביקור בסומייל. התחלנו בירקון, ביקרנו איפה שהיה בית הקפה של אבא, ומשם המשכנו לסומייל. כשהגענו לכפר הופתעתי שבית הקברות נמחק ולא קיים עוד, היה גם קבר שיח' יפה מאוד שנמחק. המסגד הפך לבית כנסת... דברנו שם עם תושבים ואמרנו להם שכאן היה הכפר שלנו והבית שלנו, והם לא התייחסו אלינו יפה, והפכו אותנו לשקרנים, כאילו לא גרנו שם בכלל.
עשינו טעות שמכרנו את הבית. הכבוד של האדם יותר חשוב מהקרקע. עשינו טעות.