באותה עת לא היו מושגים כמו חובש פלוגתי או גדודי. לא היה בנמצא ציוד רפואי וכל איש רפואה חש שמוטלת עליו אחריות גדולה לחיי הלוחמים. למעט הניסיון שהיה לי מפעילות קצרה בבית חולים רוב אנשי הצוות הרפואי של גדוד 14 היו צעירים שלא ראו דם ומוות בחייהם. רופא מתנדב מאירלנד, מייק גולדברג, שהיה לו ניסיון קרבי, היה האישיות המרכזית בצוות שלנו. את ההכשרה והניסיון רכשנו תוך כדי הקרבות.
את הציוד היה צריך לארגן ממקומות שונים, אלונקה ואמבולנס הצלחנו להביא משום מקום. הרופא שאל אותי אם החיילים מחוסנים כנגד מלריה... אלו היו המושגים שלו על צבא מסודר.
רינה מבלפוריה למדה איתנו בכפר ילדים. כאשר ביקשו ממני לשלוח חובש לטור המשוריין שיצא מטבריה בחרתי ברינה, כי ידעתי ששאר החובשים אמורים ללכת ברגל בקרב הרגלי. רינה גררה פצועים מתוך משוריין שעלה באש, פעלה בקור רוח וזכתה לציון לשבח.
ביום הקרב על לוביה אספנו את הפצועים כבר בשעות הבוקר. היו לנו כבר בתחילת הקרב כ-70 פצועים מתוכם רבים פצועי בטן שזמנם קצוב ויש להעבירם מהר לטיפול רפואי בסג'רה. קבלתי מחלקה דתית ולה חובש מחלקתי והם היו אלו שהיו אמורים להעביר את הפצועים למרפאה. שלחו לנו משאית אולם היא נתקעה בין הסלעים והיתה מלאה בפגזים. תוך כדי הרחקת הפצועים ירו בנו והמחלצים עצמם החלו להיפצע. שמענו את הפצועים צועקים שמע ישראל! ואת זה קשה מאוד לשכוח. צבא קאוקג'י פתח עלינו בירי מרגמות שני אינץ'. העמסתי על עצמי פצוע ואז נפגעתי מפגיעת פגז מרגמה שפגע בי מבלי להתפוצץ. איבדתי את ההכרה או שנרדמתי...
לקיחת אחריות רבה על חיי אנשים בגיל כה צעיר זה נושא שנספג בתוכי ומלווה אותי. המנהיגות שצמחתי לתוכה, שבה היה עלי לפקד בגיל שמונה עשרה וחצי על אחרים, להפעיל אותם ולדאוג לשלומם, זה הפך להיות עניין מרכזי בחיי.
לילה לפני הקרב על לוביה נשלחתי לשער הגולן ומסדה שפונו בקרב על עמק הירדן. היינו קבוצה של מושבניקים וראינו פרות גועות בשדה, ירדנו וחלבנו את הפרות בכדי לשחרר אותן מהלחץ. מעמק הירדן נשלחתי לקבל את פקודת הקרב בקרית עמל, משם נשלחתי לכדורי לשטח ההערכות. מן החאן יצאנו רגלית לקרב ובדרך נרדמנו בהליכה. היינו תשושים.
הגעתי חבוש אל המרפאה לאחר שפגז חדר אל המרפאה בסג'רה, הרג את הרופא החטיבתי, שהיה מתנדב מאנגליה, ופצע 3 אחיות. היתה אז תחושה של חוסר אונים וחשש גדול שנאבד את סג'רה. הרופא הגדודי נפצע ובו טיפלתי, עצרתי את שטף הדם העורקי שלו ורק למחרת יכולנו לפנותו לבית החולים בעפולה. זו הייתה תחושה שנותרנו לבד, עייפים ותשושים, ללא ציוד מינימלי ובמצב נורא של אי ודאות.