מתוך מאמר שנכתב באתר הספריה ומרכז ההנצחה קריית טבעון

בעת היציאה לפעולה פיקדתי על כ-80 איש. תחושת האנשים בדרך לקרב היא תחושה של פחד מוות שממנה משתחררים רק אחרי תחילת הקרב. היה לי כבר ניסיון של שנתיים בקרבות עם פלוגות הלילה של וינגייט. שוחחתי עם אנשי כל המשוריינים. יצאנו לקרב מבלי לדעת מהו היעד. הודיעו לנו כי אנו נבוא לכוון לוביה מצד טבריה ונפגוש כוחות שיבואו אל הכפר מן הצד השני.

בשלב מסוים עמדנו 8 משוריינים מול הכפר ומאות רובאים עלו לכיווננו וירו עלינו מאחורי חומות האבן. כוחות רבים הגיעו לעזרה אל הכפר. המשוריינים התלהטו, אבק השריפה מילא את החלל, כל הצמיגים היו מפוצצים, היינו מטרות עומדות, פצועים שכבו ודיממו על הרצפה, לא היינו יעילים בחום הנורא. המתנו לראות אם יגיעו הכוחות מהצד השני של הכפר, לא היה לנו קשר ולא ידיעות. בקשתי לפנות את הפצועים אולם רכב הפינוי לא הבין אותי כי לא יכולתי לתקשר איתו, וירד לטבריה.

הסתובבנו וחזרנו עם צמיגים מפוצצים לכוון טבריה. שני כלי רכב הושבתו בדרך. משאית שעלתה באש עם שלושת מגיניה, ומשוריין נוסף נפגע ואת עצמות נהגו מצאתי עם שוך הקרבות.

המתנתי עם פקודת הנסיגה ככל שניתן על מנת שלא להכשיל את כוח התקיפה הרגלי שהיה אמור לכבוש את הכפר. 

יומיים לאחר הקרב הגעתי לביתי ושם ישבתי וכתבתי את כל פרשת הקרב. אישיות מיוחדת שהוכיחה קור רוח בעת הקרב היה גרשון גרינברג. הוא הביט החוצה וראה את כל מה שקרה ואף שמר על קשר עם שאר המשוריינים. היתה לרשותנו חובשת צעירה בת 18 בשם רינה. למרות צפיפות האש הנוראה עברה רינה למשוריינים השונים בכדי לטפל בנפגעים. היא ירדה מפתח תחתי ברכב , פתחו עליה באש, היא עברה אל הפצועים האחרים ושבה לרכב כשהיא צוחקת.