"נולדתי בטמרה, אבל הייתי בן שלושה חודשים כהמשפחה שלי עברה לבלד אלשיח'. אבא שלי עבר לעבוד בעיריית חיפה בהרכבת מנורות נפט לתאורת רחובות בעיר, וגרנו בבלד אלשיח'.

בית ספר: התחלתי ללמוד בגלי 5-6 בגן. השלמתי לימודים יסודיים עד כיתה ו'. היו בבלד אלשיח' שלושה בתי ספר, בית ספר ממשלתי, בית ספר אלנהדה שבו אני למדתי ובית ספר סיף אלדין על שם מנהל בית הספר. מנהל בית הספר שלי היה השיח' עבד אללה אלסהלי. אני זוכר שני מורים, סאדק מטולכרם ופאיק מספארין ליד טולכרם. אני לא אשכח את התרומה העצומה שלהם. הם הרביצו לילדים כמו שצריך כדי שיהיו חרוצים בלימודים. מבנה בית הספר שלי היה מאבן, קומה אחת, שורה של 4-5 חדרים. מי שרצה להמשיך אחרי כיתה ו' היה עובר לבית ספר טרה סנטה בחיפה.

שכנים: הלכנו כצעירים לנשר, קנינו גזוז מאצל היהודים, והם קיבלו אותנו יפה. הייתה חברוּת עם היהודים. הייתה מישהי בשם שמחה, בעלת חנות בגדים בנשר, אמא שלי הייתה קונה הרבה מאצלה והיו ביחסים טובים. צעירים מאצלנו היו מבלים בנשר וקונים שם. היחסים היו טובים עד העימותים.

התקפה: אני זוכר את הלילה בו היהודים תקפו את בלד אלשיח'. היינו בבית, היו אצלנו אורחים מטמרה. היה לנו מזל. היהודים הגיעו עד עשרה מטר מהבית אך לא נכנסו אלינו. הם הרגו ושחטו בכפר. בבוקר שמענו סיפורים על ילדים ומשפחות שנרצחו.

מו"מ: נכבדי בלד אלשיח' החליטו להיכנע. הלכו הזקנים למח'תאר נשר, שמו היה ריטן נדמה לי, והודיעו לו. הוא אמר בתנאי שתמסרו את הנשק שפגע בנגמש וכל הנשק שיש לכם. המורדים החמושים סירבו למסור את נשקם, עזבו את הכפר עם הנשק. הזקנים אספו את כל הנשק שנשאר בכפר ושלחו אותו לנשר. אני שאלתי את מנהל בית הספר שלי, השיח' עבדאללה, מה קרה בשיחות. אמר לי לא קרה כלום. תצאו מהכפר. היהודים לא האמינו שזה כל הנשק. אמרו שזה עצים מהכרמל. זה נשק מקולקל. אני הייתי בן 16. אכן לא נשאר נשק בכפר אחרי שהחמושים, שרובם לא מבלד אלשיח', עזבו. הסיפור לא הצליח. המשלחת חזרה. כשנכנסו לכפר התחיל ירי עלינו. הפיצו פחד וטרור בקרב האנשים ואפילו בעלי החיים נבהלו וברחו. על הכביש היו משאיות שחיכו לנו. אמרו לנו ניקח אתכם לאן שתרצו, נצרת, עכו, שפרעם. אנחנו נסענו לשפרעם ומשם חזרנו לטמרה".    

--------------

אחמד מסטפא ג'בארה (1932)
טמרה – בלד אלשיח' – טמרה
מראיין: עֻמר אלע'בארי
טמרה\ דצמבר 2012