" משפחת אלסהלי הם השורש של הכפר. הסיפור אומר, שיום אחד הצבא הטורקי חנה באזור הכפר. היה שם הסבא שלנו השיח' אלסהלי. הוא שלח לחיילים הטורקים אוכל. הסולטן הטורקי שמע על המקרה ורצה לגמול לשיח'. הוא שלח לו מכתב רשמי שכל האדמה באזור היא של השיח'. השיח' הזה היה איש צדיק מצאצאי תמים אלדארי. [ אחד מחברי הנביא מחמד, חי במאה השביעית, איש צדיק ידוע, מת ונקבר ככל הנראה בבית ג'ברין]. כל משפחת אלתמימי משכם ובכל הארץ נהגה לבוא כל שנה לבקר את קבר השיח' אלסהלי, הביאו מתנות ותלו וילונות במבנה הקבר.

אדמות: האדמות שבבעלות אנשי בלד אלשיח' הגיעו עד מפעל נשר. הוא בעצם בתוך האדמות שלנו. האדמה השתרעה מיאג'ור עד בתי הזיקוק. גידלנו כל דבר באדמה. היו בוסתנים עם כל סוגי הירקות. היו מעיינות מים והאנשים מילאו בהתחלה מהמעיין. היינו חופרים באדמה שניים שלושה מטר ומוצאים מים. כל ההר מלמעלה למטה שייך לכפר. כל המושבות שבנו עד נווה יוסף והטכניון היו כרמים של גפן, תאנים וזיתים. כל זה לכפר. תושבי הכפר היו בעלי אדמות רבות. בכניסה לכפר היו בוסתנים מימין הרחוב, שם היו גנראטורים מגרמניה להשקיה, זרם המים היוצאים מהגנראטור היה חזק מאוד, היו עשרה גנראטורים בכפר. כל אחד השקה עשרה בוסתנים, כל בוסתן חמשה דונם. היו גם מעיינות, עין אלסעאדה (האושר), עין אלקַסַבּ (קנה סוף - למים היה טעם מתוק)  ועין אלדרג' (כי ידרנו אליו במדרגות). בכל שנה היו תושבי טירת חיפה חוכרים את האדמות שלנו, מעבדים וקוטפים את היבול תמורת אחוזים. אנחנו, הנשים של בלד אלשיח' לא עבדנו.  

עבד אלסהלי, במרכז, בעלה של לטיפה אלסהלי, בבלד אלשיח' עם חבריו

תשתיות: סאלח אלסהלי יזם פרויקט רשת מים בכפר, המים זרמו בצינורות עד הבית. גם חשמל הגיע לכפר כמה שנים לפני הגירוש. היו אוטובוסים שנסעו כל חצי שעה מהכפר לחיפה ולנצרת. תחנת דלק על בכניסה לכפר היתה עוד מימי הבריטים, ראיתי אותה מחלון הבית שלנו. הרכבת עברה ליד אלסעאדה, היום שמה הצ'ק פוסט. בלד אלשיח' היה כפר משגשג ולא חסר לנו כלום. היו גם מאפיות. היו אנשים משכילים והיו רופאים.  היו שני בתי ספר, לימדו עד כיתה ו' וכיתה ח'. באותו בית ספר למדו בנים ובנות אבל בכיתות נפרדות. היו אנשים שהשלימו את לימודיהם בטורקיה ומצרים. 

שמות: היו שני מסגדים, אחד בשכונה האמצעית והשני באלח'בטה [לפני מפעל נשר בקצה הכפר]. בית הקברות קיים באמצע הכפר ובו מסגד וקברו של השיח' אלסהלי, אשתו ובנו. הכפר היה מחולק לשכונות: המזרחית, האמצעית והמערבית. בכל שכונה היו תת שכונות על שם המשפחות, כמו: אלשיח' סאלח, עת'מאן אלהאשם, יונס, אלוַלי, מחמד עלי, חמדאן, עבד אלחביט', אלעבד אבו ראסין, עלי אלסעיד ועוד. השמות של האזורים נעלמו, אלהַרבַּג' הוא האזור שהוקם עליו כפר חסידים, פַ'רְש אלחַלקָה הוא אזור הטכניון, וואדי אלטבל בין בלד אלשיח' לנשר.   

משפחה: אבא שלי היה בעל אדמות ועבד בהן, הוא גם היה בעל מכולת. אני הבכורה בבית והמשפחה של אמא שלי מספוריה. אבא שלי לא למד וגם אני לא. לאבא הייתה חנות גדולה ואני עבדתי בחנות.

בית למשפחת אלסהלי בבלד אלשיח׳ עד 1948. הישראלים הפכו אותו לבית כנסת ובית חב״ד נשר, רחוב הרב מוחא, נשר

אזור עבודה: עם הזמן, כשהתחילו לבנות מפעלים ליד בלד אלשיח', התחילו העובדים והפועלים לבנות צריפים על אדמות הכפר ולגור בהם. כך נוצרה שכונת אלחוואסה. הייתה כמו כפר גדול.  תושבי הצריפים עבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובמפעלים אחרים.

שכנים: טירת חיפה היה הכפר הקרוב, גם עספיא ודאלית אלכרמל ואליאג'ור. אני הייתי מבקרת הרבה בחיפה. לאבא שלי היה אוטו והיו אוטובוסים כל יום מבלד אלשיח' לחיפה. בעלי האוטובוס היה מהכפר. בחגים הייתי מבלה בחיפה. הייתי מבקרת את סבא שלי מצד אמא שגר שם ומשחקת במשחקים והנדנדות שהקימו לכבוד החג ליד המסגד. היהודים של נשר היו שכנים שלנו. אמא שלי היתה כותבת על פתק דברים שרצתה לקנות מנשר, הייתה שולחת אותי עם הפתק ואני בריצה הייתי הולכת וקונה לה. גם יהודים היו באים לכפר.

נכּבה: היהודים תכננו מזמן להשתלט על הארץ. בימיו האחרונים של הכפר, הקצין הבריטי לחץ על אנשי הכפר למסור את נשקם, והביא רשימה של צעירים שיש להסגיר אותם ליהודים. אנשי בלד אלשיח' סירבו, הצעירים ברחו להרים. בסוף הבריטים הביאו משאיות, העלו את כל תושבי הכפר וזרקו אותם רחוק. 

אני יצאתי מהכפר לפני הכיבוש הסופי. אמא שלי מחיפה. כאשר המלחמה התחזקה בחיפה המשפחה של אמא שלי באה לגור אצלנו בבלד אלשיח'. הבית שלנו היה גדול. ארבעה חדרים למטה וארבעה למעלה. כשהיהודים תקפו פעם את בלד אלשיח' המשפחה של אמא אמרה שלא רוצים להישאר שם והחליטו לעבור לספוריה, שם היו להם קרובי משפחה. הם גם אמרו שרוצים לקחת את הבת שלהם, אמא שלי ואני אתה. נסענו לספוריה. העמסנו מהחנות של אבא שלי המון דברים ולקחנו אתנו. אבא שלי נשאר בכפר עוד שלושה חודשים עד שכבשו את הכפר. היהודים תקפו את הכפר כמה פעמים לפני כיבושו. הערבים גם תקפו אצל היהודים. פעם הערבים תקפו אוטובוס של היהודים שעבר על הכביש הראשי ליד הכפר. אני ראיתי את זה בעצמי. אבא שלי הצטרף אלינו לספוריה ומיד היהודים תקפו אונו שם והפציצו את ספוריה מהמטוס. ברחנו בבהלה מספוריה. לא לקחנו אתנו כלום. כל מה שהבאנו מבלד אלשיח' השארנו בספוריה. הגענו לנצרת. כל תושבי הכפר עברו לסוריה. אבא שלי גם רצה אבל משפחת אמא לא נתנו לו. נשארנו בנצרת. היהודים כבשו את נצרת ונכנסו אליה. אנשי נצרת יצאו עם דגלים לבנים. היהודים ביקשו לאסוף את כל הנשק מהעיר. הנשק נערם בחצרות העיר. היה המון נשק. שלושה ימים אספו נשק בנצרת. אחר כך קיבצו את האנשים בחצרות, גברים בנפרד ונשים בנפרד, צעירם בצד וזקנים וילדים בצד אחר. חקרו את האנשים. את מי שלא רצו בעיר, הכניסו לתוך אוטובוס עם חלונות שחורים, לקחו אותם ולא ידענו לאן. נשארנו בנצרת. בהתחלה שכרנו בית. אחר כך האחים שלי בנו בתים. המשפחה של בעלי, שלא הכרתי אז, הגיעו לטמרה כי היו להם קרובי משפחה מצד אמא שלו. אנחנו בני דודים אבל לא ידענו איפה כל אחד הגיע. יום אחד, בעלי לעתיד, הגיע לנצרת למשרדי הסעד, שם התגלגלה שיחה עם אחד האנשים ששאל אותו מאיפה הוא ומאיזה משפחה ואז אמר לו שיש לו קרובי משפחה בנצרת, אנחנו, זה סיפר להורים שלו בטמרה ואז באו לבקר אותנו וכך הכרנו. אחרי איזה תקופה התחתנו ועברתי לגור אתו בטמרה. 

לטיפה אלסהלי עם בנה מאמון ושניים מנכדיה בבלד אלשיח'. דצמבר 2012. צילם עמר אלע'בארי.

עתיד: אני מרגישה שיש לי קשר אישי עם כל עץ תאנה, עץ רימון ועץ זית בכפר. עם כל גרגיר עפר בכפר הולדתי. אבל הזכויות שלנו נשכחו. אף אחד לא מזכיר אותנו. הפצע פתוח והלב כואב. בלד אלשיח' אינו יורד ממחשבותיי לא ביום ולא בלילה.

---------------

לטיפה מחמוד אלסהלי (1934)
נולדה בבלד אלשיח'
כיום גרה בטמרה בגליל
ראיינו:
רפיק בכרי\ עיתון אלחקיקה, דצמבר 2009
עמר אלע'בארי, דצמבר 2012