נערך בתאריך 29.4.2007
ראיינו אסתר גולדנברג, איתן ברונשטיין
- סיפרת שאביך הגיע למקום ונכנס לגור בית נטוש של ראס אל אחמר.
- זה היה בשנת 49-50. אני באתי ארצה לבד. לפני ההורים. לבד, במלחמת השחרור ב-48. לבד אני בגיל 17, 17 וחצי. אהבתי את המדינה שלנו, מאוד.
- אז אתה באת לפני אבא אם ככה.
- ברור, באתי לבד. ישר גויסנו לצבא. בינתיים הורי עלו ארצה, היו בסנט-לוקס, היום שער עלייה. אבא שלי הגיע הנה, בן-אדם סוחר מעולה, הגיע עם הרבה ילדים אנחנו משפחה ענפה. אני לצערי הייתי בצבא, השתחררתי בינתיים. עשו פרופגנדה על כפר מסוים בגליל, יש לימודים, יש בית-ספר, יש תפוחים כל הפרופגנדה המקובלת. מה יעשה? הוא בא להנה עם כובע ספארי, עם עניבה, ולעבוד. ישר הלך לעבוד. השתחררתי מהצבא, הייתי בא להנה, נשאר שבוע, הייתי רואה את המצב, בורח לתל אביב. הסתובבתי שנה שלמה בצורה כזאת, הלוך וחזור, עובד שבוע ובורח. בסוף ראיתי שנעשה קשה לאבא. הרבה ילדים בבית. היות והיסוד הלימודי שלנו היה טוב מטורקיה, מאיזמיר, לא הידרדרנו. לא הידרדרתי, אפילו לא עישנתי. התחלתי לעשן פה כשהכרתי את אשתי.
- אז היה חינוך טוב מאיזמיר
- החינוך היה טוב, מעולה לא הידרדרנו. הייתי סך הכול בן 19. ראיתי מצבו של אבא, פתאום מתחיל להידרדר, נפשית ובריאותית. אמרתי מרקו, אתה תישאר פה. נשארתי, התחלתי לעבוד.
- ואתה גם גרת בבית שהיה בית ערבי לפני זהר
- כן, בבית של אבא שלי גרנו שמונה ילדים ואני הבכור. גרנו בבית נטוש.
- איפה היה הבית הזה פה?
- למעלה. הבית עדיין קיים. גרים שמה. משפחה של יוסף בלה. למעלה ברחוב השני באמצע, במרכז. הוסיפו לו
ממשרד השיכון. שמה גרנו. בקיצור, היה קשה. אחר כך, הבנות, אחיותיי התחילו לגדול והתחילו לבוא חתנים. נולדנו שש אחיות וארבעה אחים, אני הבכור. אז באו חתנים והמשפחה התרחבה. הסבתא שלי זיכרונה לברכה, הייתה לי סבתא בשם לאה, הייתה הולכת מלקטת עשבים, בשביל לעשות אוכל. בשר היה בנקודות, הכול בנקודות היו נותנים לנו בולים לקנות מהצרכנייה. היינו יורדים אחי, אנוכי ואבא זכרונו לברכה, היה לנו חמור גדול, כשבאנו מקפריסין קנינו, קראו לו ג'יג'ו. חמור ענק. היינו יורדים שלושתנו אבא ושני הבנים יורדים לוואדי פארע לכיוון מושב דישון, חפרנו תעלות. אז לא היו שופלים, הכול בקומפרסור ידני. עבודות קשות מאוד, פיזיות. והקבלן מסתכל עלייך כשאתה עובד. אבא שלי, אני רואה אותו... בן אדם כזה, איך לוקח פטיש של ששים קילו מתחיל לחצוב. אז הוא מסתכל עלי, אני בוכה, מסתכל עליו גם הוא בוכה. אבל, בזיעת אפיך תאכל לחם. אמרתי לכם שהוא היה אידיאליסט גדול. התארסתי כאשר אחותי התחתנה. אבא שלי הביא מנדולינה של אחותי שלמדה בטורקיה, עם מיתר אחד, כל המיתרים כבר הלכו. התחיל לנגן, אמר אני מחתן את הבת שלי הגדולה, אבל יש עוד שמחה בביתנו, הבן שלי מתארס עם קלרה. האורחים ישבו, היה בית נטוש כפי שאמרתי, כל הגשם נכנס בפנים. היה בפורים, בשושן פורים. אז האורחים הרימו את הרגליים כי היה מים. מה האכלנו אותם? דג מלוח, הרינג. היו גם אשכנזים במושב, הם באו מאוחר יותר, בשנת 52-53. הטורקים המייסדים, לא נשארו. באו, ראו זה לא זה, ברחו. מי שנשאר זה כמה משפחות. מהמבוגרות כולם כבר הלכו לעולמם. דור שני, כמוני כבר הגענו לגיל 75 פלוס.
- איפה היית במלחמת העצמאות?
- הייתי בגדוד 54. לא נלחמתי, הובלנו נשק. בפלוג'ה. הייתי ילד. עליתי לאנייה ב-10 באוקטובר 48, ב-12 באוקטובר היה יום כיפור. יום כיפור הייתי באונייה ושרתי להם פיוטים וכולם הקיאו. אני לא אכלתי כלום. אנייה איטלקית בשם רמה-פנמה. הוצאנו דרכון, הצעירים, הלכתי למשרד הפנים להחתים אותו. היה כתוב, מטרת הנסיעה: המשך הלימודים באיטליה, בנאפולי. אמר לי בטורקית: אתה נוסע לישראל להלחם בערבים. הכול היה ידוע. שיחדנו את הקפטן, במקום לנסוע לנאפולי נסע לחיפה. הכול היה מאורגן דרך ההגנה.
- אז התגייסת ישר למלחמה?
- ב-14 באוקטובר הגעתי ארצה, ב- 16 כבר חוילתי. ישר, בתל השומר. אני הבאתי תיק כזה עשוי משעווה, באתי עם חליפה ועניבה והכול. ומצלמה. חליתי, פתאום התמלאתי פצעים. חודש חודשיים אחרי שהייתי בארץ. לקחו אותי למחנה דורה, היה שם בית חולים. אושפזתי, עשו לי קרחת. זה עבר לי, חזרתי לבסיס ולא
מצלמה, לא תיק לא חליפה, הכול גנבו. נכנסתי לצריף, פתאום אני רואה חסרה לי שמיכה, התחלתי לבכות כמו ילד קטן. מספיק שגנבו לי הכול, עכשיו השמיכה. בא אחד, חבר, אומר לי למה אתה בוכה, קח משמה עוד שמיכה, קח ממנו... אמרתי, זה לא יפה, לגנוב? אמר, גנבו לך, מותר לך. הגונב מגנב פטור. כשעברנו ממחנה למחנה הייתי צריך להחזיר ציוד. חיפשתי את האפסנאי, הוא היה טורקי, מדבר לדינו. אומר לי: אל תפחד, קח שמיכה, תחתוך אותה לשתיים, תקפל אותה במקום שתיים יהיה לך שלוש. כשתבוא להחזיר אני אספור שלוש ויזרוק לערימה. אז הבנתי שבמדינה שלנו הכול קומבינות.
- לאן לקחו אותך? היית בחיל אספקה?
- הובלנו נשק במשאיות ווייט כאילו ארוכות. מתי למדתי שיש פה גם בעיה עדתית? סוף שבוע עושים ניקיונות במחנה.
- בתל השומר?
- לא. כבר עברתי למחנה אחר. בקיצור התחלתי לנקות, היה תימני אחד שעבד איתנו, היה לו את חפירה ביד. הוא התחיל להגיד "עולה חדש, טורקי...". אחרי חודשיים שלושה חודשים בארץ כבר התחלתי לקלוט. כאב לי. אני עזבתי חיים כל-כך טובים, באתי ארצה ממש בהתנדבות, במסירות, באידיאליזם, הייתי סוציאליסט.
- אבל היית שם בתנועה הציונית?
- כן. בקיצור הוא כל-כך הרגיז אותי, קמתי נתתי לו סטירה. הוא דחף אותי, נפלתי. לקח את האת, הסתכל אלי ואמר: אני רואה שאתה שחור כמוני, אם לא הייתי מרסק לך את הפרצוף. אמרתי לעצמי תראה מה זה, גניבות, גזענות, לאיזה מדינה הגעתי.
- פה היו הרבה בתים ערבים אזר
- ברור.
- כשנכנסו לכאן, הדור של אבא שלך הכפר לא היה הרוס?
- היו בתים נטושים. ברחו. אמרו שברחו למארון-א-ראס. איפה שלחמו הישראלים עכשיו במלחמת לבנון.
- הרבה בתים נשארו?
- כן, בטח. קראו למקום הזה ראס-אל- אחמר. הפירוש זה: הראש האדום. שאלנו את הצ'רקסים, דיברנו איתם בטורקית, הצ'רקסים באו מקווקזיה לפני מאה חמישים שנה, ידעו טורקית. דיברנו איתם, אבא שלי דיבר איתם. אמרו שהמקום הזה היו מסתכלים במבט ציפור מלמעלה היו רואים הכול אדום לכן קראו למקום הזה ראס-אל-אחמר. לא אחמר, במלעיל לא במלרע. לא חמור, אדום. היו שותלים פה עגבניות ללא מים. גם אנחנו שתלנו. בt?ל?ט«. בעל.
- היו שותלים גם הערבים לפני?
- כן. בשביל זה קראו את המקום הזה ראס- א-אחמר. רואים מלמעלה הכול אדום. אז באו היהודים שלנו, אמרו, למקום הזה יקראו בישראל ההר האדום. שינו את השם. אנחנו צעירים, השתחררנו, באנו, התחלנו לעבוד, אמרנו זה לא ההר האדום, זה חרא אדום. בסוף כמו סלאח שבתי, מצאו שם איזה קבר. אני ראיתי קבר של ערבים. היו ממש קברים של ערבים, עד היום אפשר ללכת ולראות שמה עם הכתב הערבי. אני וחבר שלי אמרנו נחפור כאן, אולי נמצא משהו. חפרנו, חפרנו, ראינו עצמות. באו ה... רצו להפשיר את הקרקע, איפה שמצאו כביכול את הרבי בן זימרה. זה כמו סאלח שבתי, אני תמיד צחקתי. פה? היה פה קבר של ערבים!
- ייהדו הרבה קברים פה באזור...
- ועשו אחוזת קבר לרבי בן זימרה ופעם בחודש, בראש חודש מביאים זמר, מביאים אוכל, ואני לא הולך! אני לא הולך! אני מאמין, אני לא כל-כך אפיקורס, עם אשתי הדלקנו בשבת נרות והתפללתי.
- מתי מצאו את הקבר? בראשית ימי כרם בן-זימרה?
- לא! אחרי 30 שנה.
- איך קראו למקום לפני זהר
- לפני זה קראו לו ההר האדום. אחר-כך היות ומצאו את הקבר, פתאום כרם בן- ....! סליחה על הביטוי. אנחנו הצעירים היינו צוחקים מהפרשה הזאת. היום יש לי בת דתייה מאוד. אומרת, אבא בוא, ניקח אותך לראש חודש... לחגיגה... 37//36
- עכשיו אני מבין. זה הגיוני, ההר האדום והאחמר של הערבים זו משמעות דומה.
- אז היו כאן בתים של ערבים. כמה זמן בערך היו פה הרבה בתים? עשרות בתים אני מבין.
- בטח! בטח!
- מתי התחילו לבנות בתים חדשים?
- אחרי עשר שנים. היו פה גנים. פה במרכז, הרחוב האמצעי היה מלא גנים. גן עם כל טוב, אגסים, תפוחים, שהיה עוד מזמן הערבים. היה שומר מגוש חלב, היה שומר שאף אחד לא יגנוב. שמו מטעם "מטעי האומה", שמו שומר שלא יגנבו.
- מי?
- אנחנו, הצעירים. היה של "מטעי האומה", ככה היו מכנים. אבל איזה גן...
- ומי טיפל בגן? אתם?
- ומי היה השומר? זקי ג'וברן. היום הוא ראש המועצה של ג'יש. תמיד אני מזכיר לו שחטפתי סתירה, לא אני... אשתי חטפה סתירה. ניסינו לגנוב. היה מין פרי כזה עסיסי, היה כזה בטורקיה קוראים לזה בספניולית אספפיה. אחר כך נעקר הכול, התחילו לבנות את הבתים. ובנו, במיוחד את הרפתות והדירים, בנו בצורה פרטיזנית ביותר. במקום לשים שלושה מסמרים, שמו מסמר אחד. היו פה רוחות עזות. קיבלנו עזים, אחר כך כבשים מטורקיה, חילקו לנו. היו יוצאים למרעה בתורנות, ואני הייתי קונה תורנויות של מישהו אחר בשביל להרוויח שתי לירות. הייתי יורד בהר עם מאה כבשים, של כולנו, אם כיבשה המליטה הייתי לוקח את הכבשה, שם על הכתף והייתי הולך... אחר כך התחילו לבנות בתים, אני הייתי גר בבית ערבי נטוש למעלה.
- יש לך תמונות מהזמן ההוא של הבתים האלה?
- היה לי אלבום תמונות. פעם ירדתי לדישון ב' אז היינו מוכרים גם את הנשר של התפוחים. ממלאים ארגזים, והיינו מוכרים לריחניה ולגוש חלב. פעם ירדתי עם הטרקטור בשביל להעמיס את הארגזים ולמכור, עוד כמה פרוטות. בדרך נפל לי הארנק. היה לי תמונות, הכול הלך.
- הייתי גר שם למעלה בבית נטוש, מכרתי את הבית ב 25 לירות וקניתי פה ב-50 לירות. קניתי ממיר מפריד. בצומת שעולים לכיוון רבי שמעון, הייתה מסעדה שם של פריד. יש קיוסק לבן שלו. אני תמיד הולך אליו, אומר "מאבא שלך קניתי את הדירה ב 50 לירות".
- למי מכרת את הבית שהיה שלך? הוא היה בבעלותך? המדינה נתנה לך?
- הייתה הגרלה, אז קיבלתי.
- ומה קרה לבית שלכם?
- שמה, היום גר הנכד של אבא שלי, הבן של רחל אחותי שטיפלה בהורים שלנו, הבן גר שמה. באותו בית נטוש. הבית הנטוש עדיין קיים.
- אז תמונות לא נשארו בכלל מהתקופה ההיא?
- יש כמה תמונות. זה הנכד מארה"ב, זה הנין, זו תמונה של שלוש דורות: אבא, אנוכי והבן. זו תמונה משנת 41, היית פה בן עשר, דומה לתימני, שחור. תמונות של ההורים שלי, המשפחה, משפחה גדולה. ופה, אחרי שבמלחמת ששת הימים כאשר נכבשה הרמה. היה לי ג'יפ. אמרתי, תעלו כולם אני אקח אתכם לגולן. לקחתי אותם, על יד אליעד באזור ההוא היה תלוי ג'יפ. תלוי, סתם, פרופגנדה. הלכנו כולם עם הג'יפ שלי לקחתי את הסבתא, אימא של קלרה, שני גיסים שלי, הצטלמנו שמה.
- אמרת שהערבים הלכו מכאן למארון-א- ראס?
- כך סיפרו לנו.
- אתה יודע אם יש שנשארו בארץ, שבאו לבקר אחר כך?
- יש לנו מטע זיתים בוואדי. היו באים לגנוב. משם, מלבנון. פעם ירדנו בשביל לתפוס אותם. התחלנו לירות. ערבי אחד עלה לטרסה, במקרה קיבל כדור בראש, נפל. היה לנו בחור אחד שעבד בחברה קדישא. ירד למטה עם פרד, לקחו אותו, שמו אותו על הפרד והעלו אותו למעלה. באו, חקירות עניינים. אז כשתפסנו גם ערבי חי, אמר לנו "אין לנו מה לאכול בלבנון. אם נתפסים, לפחות יהיה פה מה לאכול. באנו לקחת את הזיתים, זיתים שלנו!" אני וחבר שלי, היינו בשמירה, אפילו ביום כיפור ירדנו לשמור שמא יבואו ערבים.
- אלה היחידים שבאור אתה לא יודע אחרי זה שבאו לבקר?
- לא, לא באו לבקר. אנחנו היינו ידידים טובים עם אנשי גוש חלב הותיקים, ואנשי ריחנייה. אנשי ריחנייה הזקנים ידעו את שפתנו והיינו יורדים למטה לקנות בורגול ועדשים. משפחה גדולה, עושים מרק עדשים נותנים אוכל לכולם. ריחנייה כפר צ'רקסי יפה. כל יום שישי אני יורד לקנות שמה מצרכים. כבר לא יודעים טורקית, מדברים עברית.
- ובגוש חלב אין מראס אל אחמר? לא עברו לשם או לריחנייה?
- יכול להיות שעברו... לריחנייה לא. היינו יודעים. יש משפחה אחת שעברה מלבנון, עברה לריחנייה, היה מן שטינקר כזה. נשאר פה.
- הוא במקור מכאן?
- לא, מלבנון.
- לא פלסטיני? לא ערבי מפלסטין?
- לא, לבנוני.
- ומי זאת פה בתמונה?
- זו אשתי.
-היא הייתה חיילת?
- היא התאמנה בנשק כשבאה ארצה.
- זה הבית! הנה זה הבית הגבוה, איפה שההורים גרו, זה הבית במרכז הכפר.
- כן.
- ומתי ההורים עזבו?
- ההורים גרו שם כל הזמן, בבית הנטוש. עד שאחותי הקטנה קיבלה את הבית.
- ומי גר עכשיו בבית השני? יש שני בתים ערבים ישנים.
- גרים שמה...