" יצאנו מפלסטין שלושה אחים עם ההורים שלנו. אני זוכר את אלראס אלאחמר ואת הכפרים מסביב, אלג'ש ממערב ועלמא ואלסרכּס ממזרח ועין אלזיתון וספד מצפון. מספר התושבים שהיו באלראס אלאחמר נע בין 1000 איש ל-1600 איש. המשפחות הבולטות ביותר הן: משפחת איוב, משפחת אל-ח'טיב, משפחת אל-שאיב ומשפחת הריש. עקרנו בהתחלה לעיירה ענאתא בדרום לבנון ונשארנו שם שנתיים. אחר כך פנינו לכיוון סידא (צידון), למחנה פליטים עין אלחלוה. נשארנו בו עד היום. חלק מהמשפחות עקרו לסוריה ולירדן. חלק מבני המשפחה שלנו עברו לסוריה.  בתוך הכפר שלנו לא נשארה אף משפחה. כל תושבי הכפר עקרו. אבל בפלסטין ובעיקר בכפרים הסמוכים יש. בכפר אלסרכּס יש אנשים שקנו בכפר אל-סרכּס כעשרה בתים, כלומר עשר משפחות נשארו בו והם צ'רקסים. אחרי שעזבנו הם התגייסו לצבא הישראלי. אני זוכר משפחות שנשארו שם באותה התקופה.

בתי הכפר, רוב הבתים היו מאבן לבנה, בוץ וחול. הגגות היו מעץ. כל הבתים היו פשוטים שבנינו בידיים שלנו. כל מה שאני רוצה זה לחזור ולראות רק את המקום של הבית. הכפר כולו כולל הכרמים הסמוכים לו היה יותר מ-7000 דונם. הכפר היה מורכב משתי שכונות: השכונה התחתית שבה עברה דרך מתחת לכפר שהגיעה לעלמא ולאלסרכּס, והשכונה העילית שבה הייתה  דרך שהגיעה לאלג'ש ולאלספסאף ממערב. היה אצלנו מסגד גדול במרכז הכפר אבל פוצצו אותו בשנת 1936. בית קברות נמצא מחוץ לכפר, בשוליים שלו. והיה אצלנו בית ספר בכפר. אני הלכתי לבית הספר בזמן שהעבירו אותו לעמק, בגב הכפר, ולמדתי בו עד כיתה ד'. לא היה בכפר אף כנסייה. היה אצלנו את מתחם הצדיק והח'רבה המערבית והח'רבה הדרומית. היו באים אליהן יהודים באופן שוטף. הם היו מביאים איתם אוכל ושתייה, שוהים בהן כמה זמן ואז עוזבים. אני זוכר שהיינו רודפים אחריהם ומיידים עליהם אבנים. החלקות החקלאיות בכפר היו גדולות, אבל הן היו בשולי הכפר. היינו זורעים אותן בכל טוב: עדשים, חיטה, שעורה וכרשינה. החלקות הגדולות ביותר היו שייכות למשפחת איוב. היו להם אדמות שגודלן היה יותר משני פדאן (אקר). ליתר המשפחות גם היו אדמות רבות שגודלן היה יותר מפדאן וחצי. היינו קוצרים כל עונה ומכל חלקה היינו מקבלים יותר ממאה מידה של חיטה ואפילו מאתיים מידה, לפי גודל החלקה. למשפחת איוב הייתה אדמה שנתנה להם בכל פעם שיצאה השמש יותר ממאה לירה פלסטינית, היא הייתה ממוקמת בצד המזרחי והמערבי של הכפר, היא הקיפה את הכפר כולו. היינו לוקחים את מי השתייה שלנו מנביעה בוואדי שהייתה מרוחקת מהכפר בערך 45 דקות, היינו מביאים אותם על בהמות בכדים שהיינו ממלאים והיינו עושים את זה באופן יומיומי. לא היה לנו מקור מים אחר. אבל היום היהודים שואבים את המים מהוואדי אל הכפר. עיקר הגידולים שלנו היו גידולי בעל שהסתמכו על מי הגשמים, לא היינו משקים אותם. הגידולים העיקריים אצלנו היו: עגבניות, אבטיחים ומלפפונים. הפרי העיקרי שגידלנו היה תפוח. הייתה לנו בכפר טחנת קמח שהייתה ממוקמת בכניסה לכפר. היא הייתה בבעלות משפחת איוב "אבו פח'רי". גם בית בד שפעל באמצעות מכבש עץ. הוא היה ממוקם במרכז הכפר ובעליו היו משפחת אבו פח'רי איוב. לא גרו בכפר שלנו תושבים מעדות אחרות. לא יהודים, לא ארמנים ולא נוצרים. המח'תאר האחרון של הכפר שלנו היה עבד אלרחים איוב. לעבד אלרחים איוב היה בית הארחה (דיואן) שהיינו מתכנסים בו כל יום ומדברים על ענייני חקלאות או עניינים אחרים שקשורים לכפר.

יום הנכבה, אני זוכר שהיום הזה היה היום הכי נורא בחיים שלי והוא יום מקולל. בהתחלה האנגלים נסוגו והכנופיות היהודיות התחילו להרוג ולהפחיד את האנשים. אז בא צבא ההצלה שמהר מאד נסוג והשאיר לנו נשק מקולקל. אחר כך היהודים הרגו את כל מי שנלחם בהם והתחילו לטבוח באל-ספסאף וסאלחה ודיר יאסין. אחרי שספד (צפת) נפלה עזבו תושבי הכפר שלנו ללבנון. כשהגליל כולו נפל בידי הכנופיות כולם החליטו לעזוב את הכפר, אבל אבי סירב בהתחלה אך אני לחצתי עליו ואמרתי לו משפט ידוע: "אם אנשיך השתגעו, שכלך לא יועיל לך", נעזוב כפי שעזבו השאר. הוא שם את הנשק שלו על הכתף ואמר לי: אני הולך להביא לך סוס כדי שתרכב עליו, וכשהוא הגיע למי שהיה נותן סוסים כדי שיעמיסו עליהם את התחמושת הוא ראה שהם כבר ברחו ועזבו את הכפר. הלכנו בהתחלה לוואדי פארה ואח"כ הגענו ללבנון ונשארנו שם עד היום. לא היה טבח בכפר, אבל היה בכפרים הסמוכים: סאלחה ואלספסאף. הוא התחיל כשהכנופיות היהודיות דרשו מהם להניח את נשקם והם סרבו ואז הם פלשו לכפר וריכזו את הצעירים בפרדסים וירו בהם. יש אדם שנשאר עד היום בחיים ששמו אבו כאמל יונס, הוא ניצל כי הוא נשכב בין הגופות פצוע, יש כדור בתוך הגוף שלו עד היום. הכפר שלנו לא נלחם וגם לא כפר טיטבא כי לא היה לנו נשק. אחרי האירועים האלה היינו מוכרחים לעזוב. עלינו על הבהמות וחלק הלכו ברגל. לקחנו אתנו רק מה שהיה הכרחי, אוכל ושתייה, וזהב למי שהיה והשארנו את כל יתר הדברים שלנו בבתים ובאדמות שלנו. אחרי שעזבנו התחילו תושבי אלסרכּס לקחת את מה שהשארנו. עברנו בדרך לא סלולה בח'לת [מורד] ע'זאל ואחר כך בוואדי פארה ואז ביארון, בנת ג'ביל, וגרנו בעינאתא למשך שנתיים. עזבנו כי חשבנו שבתוך שבוע-שמונה ימים נחזור. לא תיארנו לעצמנו שישראל תנצח את כל מדינות ערב. אנחנו עד היום עוד מחכים.  58 שנה ואנחנו עוד גרים במחנה הפליטים הזה.

מרד 36, אני זוכר שהיה קרב קרוב אלינו בביר אלשיח' ונפלו בו שני חללים, ושני בחורים, הילדים של עבדאללה אלעאישה, נפצעו. אבא שלי הלך והביא לפצועים סוס והביא אותם לסוריה שם היה לוחם שנקרא עבדאללה אלאסבח שהיה גיבור שנלחם בבריטים בקשיחות. רוב תושבי הכפר נלחמו בבריטים. באותו הזמן הבריטים התחילו בפעילות עויינת נגד תושבי הכפר והם העלו את המיסים ולחצו על הצעירים ואיימו עליהם. אחר כך הם הפציצו את השכונה העליונה כולה, בערך 80 בתים, והם פוצצו גם את המסגד.

רכוש, הייתה לי אדמה בגודל שני פדאן, מעובדת כולה. הייתי עובד בה, וזורע אותה, קוצר ומוכר את התוצרת. בנוסף עבדתי בצבא הבריטי, בצבא המילואים, כך הוא נקרא. אין לי מסמכים כי אבי חשב שזה עניין של שבוע.
מנהגים בכפר, בחתונות היו שרים במשך ארבעה או חמישה ימים והיו עורכים תחרות הסוס האציל שהשתתף בה כל הכפר. החיים בכפר היו רגילים כמו כל הכפריים: עובדים בחקלאות, זורעים, קוצרים, מוכרים את התוצרת ושומרים על הפרנסה שאמורה להספיק לפת הלחם היומית שלנו ושל משפחתנו. וכמו כל עובד אדמה, עובדים מהבוקר על הערב כדי להבטיח לגידולים את מה שהם צריכים בשביל שיגדלו ויפרנסנו אותנו. לפעמים האדמה לא הייתה נותנת מספיק בשביל מי שעיבד אותה ולכן היינו לפעמים עובדים בצבא הבריטי. היו נותנים לנו 25 לירה שהיו עוזרות לבעלי המשפחות הגדולות, ולמרות כל זה הם היו הראשונים שפעלו לגרש ולסלק אותנו מאדמותינו ולתת אותן ליהודים. היו לנו בכפר שני בתי פתוחים (דיוואנים) שהיינו מבלים בהם כל לילה ומדברים על ענייני חקלאות, ענייני הכפר ועניינים כלליים. הדיוואן היה מקום המפגש של תושבי הכפר. הנשים שלנו לפעמים היו עוזרות לנו בעבודת האדמה ולפעמים היו נשארות בבית כדי לגדל את הילדים ולארגן את ענייני הבית. כלומר, במילים אחרות, היו חיים רגילים ופשוטים מאוד, אבל טובים ומכובדים יותר מהחיים בכל אדמה או ארץ אחרת שאינה המולדת.

החלום והמשאלה שלי הם לחזור לפלסטין ולביתי, אפילו רק לשעה אחת, ואחר-כך להיקבר ולמות שם באדמתי, בביתי וחצרי.

------------------------

מתוך עדות של מחמד קאסם אלשאיב – אבו מרואן