" נולדתי בכפר אלראס אלאחמר, והיום אני גר במחנה הפליטים אלמִיֵּה ומיה ליד סַיְדא (צידון). בפלסטין היו עוד כפרים שכנים, רובם גורשו כמונו ומעט נשארו. אני זוכר את אלפארה שגובל מצפון לכפר, מדרום גובלת ספד, ממערב כפר ברעם ואלג'ש וממזרח סרכּס ועלמא. באלראס אלאחמר גרו מעל ל-1000 איש, והמשפחות הבולטות הן: משפחת אלח'טיב, משפחת איוב ומשפחת אלשאיב. רוב המשפחות האלה הגיעו ללבנון ורובן התמקמו במחנה הפליטים עין אלחלוה. לאחר הנכבה רוב התושבים באו ללבנון, אבל היום רובם מפוזרים בכל רחבי העולם. לא נשארה בכפר אף משפחה. נשאר אדם אחד זקן שנקרא פארס חמאדי אלח'טיב. הוא נשאר שם ואחר כך באו היהודים והוציאו אותו מהכפר והעבירו אותו לכפר אלג'ש. הוא נפטר שם. הוא היה בקשר רצוף עם בנו שיצא יחד עם שאר התושבים ב-1948. רוב הבתים היו בעלי כיפה עשויה מבוץ. היה לי בית שעשוי משתי כיפות מקורות ששהו בו הסוסים. הכפר היה גדול מאוד, אינני יודע מה היה שטחו במדויק. היה מחולק לשכונות לפי מגורי המשפחות, לדוגמא שכונת משפחת איוב, שכונת משפחת אלח'טיב וכו'.

היה אצלנו מסגד במרכז הכפר, והיה לנו בית-ספר קרוב למסגד. היינו לומדים בו מקצועות שונים כמו מתמטיקה, גיאוגרפיה ואנגלית. היו באים אלינו מורים מתורכיה, מספד וממקומות אחרים. הבנות היו לומדות איתנו. אני הייתי מבין התלמידים המצטיינים, אבל אמי הוציאה אותי מבית הספר כדי שאעבוד באדמה שלנו ואטפל בה. היה אצלנו באר מים, אבל לא היינו מסתמכים עליה כי היא הייתה מתייבשת בקיץ. היה לנו בית קברות בקצה הכפר. לא הייתה אצלנו אף כנסייה בכפר. היו לנו שטחים חקלאיים גדולים, רק בצד המערבי הייתה לנו אדמה בגודל של יותר מ-200 פדאן (אקר). האדמות היו מחולקות בין תושבי הכפר כולם והן היו פזורות מסביב לכפר. בעלי האדמות הבולטים היו משפחת אלח'טיב ומשפחת איוב. היה אצלנו מעיין בתחתית הוואדי. היינו הולכים אליו כל יום כדי למלא כדים על גבי בהמות וחוזרים איתם לבתינו. המעיין היה מרוחק בערך שלושת רבעי שעה מהכפר. לא היה לנו מקור מים אחר. הגידולים העיקריים שלנו היו: עגבניות, תאנים וזיתים. הייתה אצלנו טחנת קמח בקצה הדרומי של הכפר שהייתה בבעלות משפחת אבו פח'רי איוב. ובית בד במרכז הכפר שגם היה בבעלות אותה משפחה. כל תושבי הכפר היו מוסלמים. המח'תאר האחרון של כפר אלראס אלאחמר היה עבד אלרחים איוב. השיח'ים הבולטים ביותר בכפר היו: מֻחיי אלדין אלח'טיב ומוסטפא אלעלי אלשאיב.

הנכבה, אני זוכר שלא היה ליהודים שום כוח צבאי ושכל האמצעים הצבאיים היו בידי הממשלה הבריטית – היא זאת שהוציאה אותנו מהכפר ולא היהודים. הבריטים מההתחלה ירו על התושבים בזמן שהיו בכפרים שלהם. בשנת 1936 הייתה התנגדות, אבל בשנת 1948 לא הייתה שום התנגדות, כי צבא ההצלה הגן עלינו אבל פתאום הוא ברח הצבא הזה, והשאיר את התושבים בלי הגנה. לא היה בכפר שלנו אף טבח, אבל היו מעשי טבח בכפרים הסמוכים כגון אלספסאף ועין אלזיתון. היהודים נכנסו אליהם והרגו את התושבים שנמצאו בתוכם. כששמענו על מעשי הטבח האלה, התושבים פחדו והתחילו לעזוב את הכפרים לכיוון הגבולות הקרובים. אנחנו באנו לבנת ג'ביל כי היא הייתה הכי קרובה לכפר שלנו. אחר כך גירשו אותנו ממנה ובאנו למחנה הפליטים עין אלחלוה. בשנת 1936 היה מרד והצעירים התחילו להתקיף את האיזורים היהודיים ואת האיזורים של הבריטים. אני ועוד כמה צעירים תקפנו מלון של יהודים שנקרא מלון שרה. ירינו עליהם והרגנו הרבה.

אדמות, היו בבעלותנו אדמות נרחבות בפלסטין. היו לי שטרי בעלות על אותן האדמות, אבל כולם נשרפו במהלך מה שקרה בלבנון בשנת 1982. היום אין לי שום דבר מאלה. ניירות יאשרו את זכותי. וכוונתי לקחת את האדמה שנגזלה ממני בכוח וכדי שלא יוכלו לשקר ולומר שמכרנו את ארצנו.
היינו חוגגים את החתונות מספר ימים ובמהלכם היינו שרים, רוקדים דבכּה, שרים שירי מוואל ועוד דברים. היינו מביאים משורר עממי מכפר שעב או את אבו סעיד אלחטיני שהיה משורר חזק ומוכשר. אני זוכר שהייתי שר כשמישהו בא לבקר אצלנו ובעיקר השיח' מחיי אלדין אלח'טיב:

שירי ארצי, שירי
הופיעו הוי גברים הופיעו
אלוהים יתן אושר ל"מאושר" [איחול כינוי לאורח]
מי יתן ויחי חיים קלים
מחיי אל- דין יקר כעיניי
קריצות עיניך "הרגו" אותי
כאשר אתה בא לבקרנו כמו אם רחמנית.

היינו עובדים באדמה ובתקופת הקציר היינו קוצרים את התבואה ומוכרים אותה. ובזמננו הפנוי היינו מבלים בלילות אצל המח'תאר. היה לנו מקום מפגש (דיוואן) אצל השיח' מחיי אלדין אלח'טיב שבו היינו מדברים, אומרים שירה, שרים "עתאבא" ומספרים סיפורים כדי להעביר את הזמן.

חלום חיי הוא לחזור לכפר שלי ולבית שלי. הכפר שלי היה גן-עדן והייתי מאחל לכל אדם שיחייה שם. האדם היה חי שם ברכוש שלו והייתה הרבה פרנסה. בארץ הזאת האדם חי כמו קבצן. 

-------------------------