" היום אני אב לארבעה. לאבי היו שבע בנים ובנות. גרנו עד הנכבה בפלסטין בכפר אלראס אלאחמר, מחוז ספד (צפת). ליד הכפר שלנו היו מספר כפרים. מדרום היו טיטבא, עלמא, סאלחה ואלג'ש, ממערב כפר ברעם ומצפון העיר ספד. מספר התושבים של הכפר היה בין 800-900 איש. המשפחות הבולטות בכפר היו: משפחת אלח'טיב, משפחת איוב, משפחת אלשאיב, משפחת הריש, משפחת אלסוידי ומשפחת יאסין. מיד אחרי הנכבה רוב המשפחות גרו בהתחלה בבנת ג'ביל למשך שבע שנים ולאחר מכן עברנו לסַיְדא (צידון) למחנה הפליטים עין אלחלוה. חלק מבני המשפחות עברו לסוריה ולירדן אבל הרוב הגיעו למחנה פליטים עין אלחלוה. יש כמה משפחות שעזבו לחוץ לארץ אבל אין לי שום קשר איתן. אין אף משפחה מהכפר אלראס אלאחמר שנשארה בפלסטין, כולן עזבו את הארץ ואין אף אחד שגר בתוך הכפר. אבל בכפרים השכנים נשארו שתי משפחות מכפר עלמא, אני לא זוכר את שמותיהן, משפחות מוסלמיות. והכפר אלג'ש הנוצרי נשאר פחות או יותר על כל תושביו.

הבתים היו כמו כל הבתים הכפריים הישנים. כולם בנויים מחול ועץ ולא היה אף בית מבטון. אבל היו הרבה בתים ואני זוכר שפעם הבריטים פוצצו 58 בתים מבתי הכפר בעקבות מרד 1936. הכפר היה גדול ושטחו היה מעל 9000 דונם שרובם כרמים מעובדים. לא היו בכפר רחובות עד סוף שנות הארבעים אז סללו דרך, "כביש", לספד (צפת). הכפר היה מורכב משכונות שהמרכזיות ביניהן היו השכונה העילית והשכונה התחתית. לא היה בכפר אלא מסגד אחד במרכז הכפר והיה בית קברות בשולי הכפר שיועד לתושבים. היה בית ספר במעלה הכפר. לא הייתה אף כנסייה בתוך הכפר או קרוב לו. היה בכפר מתחם שנקרא "הסִדִּיק" ויהודים היו באים לבקר בו באופן שוטף. כל חמישה עשר יום או עשרים יום היו מבקרים בו ושוהים בו כמה זמן ולא ידענו מה הם עושים שם.

גודל השטחים המעובדים היה רב, בערך חצי מהכפר היה זרוע בכל סוגי הגידולים: חיטה, שעורה, כותנה... ובעלי האדמות הידועים ביותר היו ממשפחת אלח'טיב, משפחת טאהא ומשפחת איוב "אבו פח'רי". למשפחת איוב היו אדמות רבות בצד המזרחי ולמשפחת אל-ח'טיב בצד המערבי. המים לשתיה והמים ליתר השימושים הגיעו לכפר ממקור אחד והוא הנביעה בוואדי. היינו רוכבים לשם כל יום על הבהמות וממלאים את הכדים ומביאים אותם לבתים, כי היא הייתה רחוקה מהכפר. אבל לא היינו משתמשים במי הנביעה לגידולים כי כל הגידולים היו גידולי "בעל" ללא השקייה. גידלנו עגבניות, מלונים, אבטיחים, חיטה, שעורה, תירס, כותנה. את הגידולים שהיו חסרים לנו היינו מביאים מהכפרים השכנים. הייתה בכפר טחנת קמח "באבור" והיא הייתה בצד הדרומי. היא הייתה שייכת לאבו פח'רי. היה לנו בית בד בצד המערבי וגם הוא היה בבעלות משפחת אבו פח'רי.
אני זוכר את שם המוח'תאר "עבד אל-רחים איוב". הוא נפטר פה בלבנון.

אני זוכר שיצאנו מהכפר בסוף שנת 1948. זה היה יום רגיל ופתאום שמענו שהיה שם טבח באלספסאף ושקורבנות רבים נפלו. היה טבח נוסף בסאלחה ושמענו על מעשי טבח רבים שהיו קרוב לירדן ודיר יאסין ועוד הרבה אחרים. תושבי הכפר פחדו, אבל לא היה שום טבח בכפר שלנו, יצאנו לפני שהגיעו אלינו היהודים. היה טבח באלספסאף כי הייתה שם התנגדות חזקה ועשו שם טבח שנרצחו בו יותר מארבעים בחורים, ועוד בחורים מתו בסאלחה ובדיר יאסין. אצלנו לא היה טבח בכפר, אבל היה בכפרים קרובים כמו שציינתי באלספסאף וכפר סאלחה. הרבה בחורים מתו שם. עזבנו את הכפר כשהתחילו לירות עליו ולנו לא היה כלום. היו כאלה שעזבו על בהמה, אם הייתה להם, והיו שעשו את הדרך ברגל. לא לקחנו איתנו כלום כי חשבנו שזה עניין זמני.

הלכנו לבנת ג'ביל כי היא הייתה קרובה מאוד לכפר שלנו, היא לא הייתה רחוקה יותר מהליכה של שלושת רבעי שעה. נשארנו בבנת ג'ביל כדי להיות קרובים לפלסטין. נשארנו בה 7 שנים ולאחר מכן החלו הצעירים להסתנן לפלסטין ולבצע פעולות נגד היהודים. היהודים הזהירו את ממשלת לבנון שתרחיק אותנו מבנת ג'ביל, ובאו כדי לקחת אותנו לענג'ר ואלקרעון וסירבנו ואמרנו להם שאנחנו רוצים להישאר ביחד, אז אמרו לנו שנעזוב על חשבוננו והסכמנו. באנו ביחד לפה לסידא (צידון) למחנה עין אלחלוה. ומאותו הזמן אני גר במחנה הפליטים הזה. בשנת 36, אני זוכר שהלוחמים (פדאיון) מרדו בבריטים והיו שלושה לוחמים שהם עבדאללה אסבח מהכפר אלג'אעונה ואחמד אלשאער מספד וחסין שאהין מאלג'ש. הם היו נלחמים בבריטים והם היו אצלנו בכפר ואחר כך ירדו לוואדי פארה. באותו הזמן הייתה חגיגה לכבוד החאג' נאיף שנולד לו ילד והאורות מילאו את הכפר. היה פיצוץ ליד הבריטים והם היו בטוחים שהמורדים פה. הם באו ביום שלמחרת והתחילו לעצור את הצעירים ושמו אותם ב כפר אלמאלכּיה ואחר כך התחילו להפציץ את בתי הכפר. הם פוצצו יותר מ - 58 בתים.

הייתי מבעלי הרכוש כי המקצוע שלי היה חקלאות, כמו רוב תושב הכפר. הלכתי למכור את התוצרת אחרי הקציר, ועדיין יש לי את הקבלות מהמכירות שהייתי עושה בחיפה. כולן אצלי עד היום ואפילו חשבונות מס אני שומר. אבל ממסמכי הבעלות לא נותר כלום, כולם הלכו. שמרתי מה ששמרתי כי חשבתי שאני אוכל להפיק מהם תועלת. לקחתי אותם בפעם שחזרתי לכפר, לא לקחתי אותם מההתחלה. חשבתי שאולי נחזור בקרוב ונקבל פיצויים וזכויות.

היו שם חיים פשוטים, ובזמן שהיינו עובדים ומעבדים את הכרמים והגינות, היינו עובדים שם מעלות השחר ועד הערב. אבל בהתחלה לא עבדתי בחקלאות, אבי לא הרשה לי אלא כשהוא היה צריך אותי. זה היה כי הייתי בן יחיד והוא פינק אותי. אבל כשאבי נפטר שכרתי מישהו ואני והוא עבדנו באדמה, זרענו וקצרנו והלכנו לאחר מכן למכור.

חלק מהלילות בילינו בחצר בכפר, או אצל המח'תאר, כי לא היה לנו חשמל ולא שום דבר באותם הימים. אבל אני נשבע שהם היו יפים בהרבה מהימים האלה.

אני מקווה רק לחזור לבתים שלנו, אפילו אם הכפר שלנו הוא ערימת חול. נבנה אותו מחדש ברגע שייתנו לנו לחזור, אפילו ברגל. אני רק רוצה לחזור לפלסטין ואפילו רק כדי להיקבר שם ושהילדים שלי לא ישכחו את העבר שלנו, את הסוגייה שלנו וישמרו את אשר "זרעתי" בהם ואני אחזור ואגיד לכל אחד זו אדמתך וזו אדמת אבותיך. אם ייתנו לאדם לחזור לכפרו הוא יתמהמה? בחיי ש"לאכול חול" עדיף בהרבה על כאן.

-------------------------

נאיף מחמד עלי אלח'טיב – אבו מאמון