"אני חושב שהכפר נקרא אל-ראס אל-אחמר מפני שהוא בפסגת הר והאדמה שלו אדומה. אני זוכר את הכפרים שהיו קרובים אליו. מדרום טיטבא ואלג'ש, ממערב כפר ברעם ומצפון פארה וסלחא וממזרח עלמא, דלאתא ואלריחאניה. מספר תושביו היה בין 700-800 נפש והמשפחות הבולטות בכפר הן: משפחת איוב, משפחת אל-ח'טיב, משפחת אל-שאיב ומשפחת יאסין. כל תושבי הכפר עקרו ללבנון חוץ משתי משפחות או שלוש שעקרו לסוריה. אלה שגרות בלבנון מרוכזות רובן במחנות הפליטים ובעיקר במחנה הפליטים עין אל-חלוה. מהדור הוותיק אני לא מכיר אף אחד מלבד שתיים או שלוש משפחות מבית אל-ח'טיב שעברו לסוריה. אבל מהדור הצעיר יש אלפים מהם בכל המדינות העולם, נוסעים למקומות בהם עבודה. לא נשארה בכפר אף משפחה, נשאר אדם אחד שנקרא פארס חמאדי. הוא היה בקשר כל הזמן עם בנו שעקר ללבנון, אבל היהודים העבירו אותו מאלראס אלאחמר לאלג'יש והוא נשאר שם ונפטר מזמן.

הבתים היו מסוג ישן וצמודים אחד לשני. הרוב היו בנויים מבוץ ומעץ, אבל מסוף שנות השלושים, כשהבריטים פוצצו את הכפר, התחילו לבנות בתים מאבן. אבל אני לא יודע כמה הבתים היו בכפר. ולא יודע לגבי גודל שטח הכפר. הכפר היה מורכב משתי שכונות: מזרחית ומערבית, והן היו שייכות לשתי משפחות: אלח'טיב ואיוב. משפחת איוב הייתה בצד המזרחי ומשפחת אל-ח'טיב בצד המערבי.

היה אצלנו מסגד אחד במרכז הכפר והייתה הצלנו בריכת מים באיזור המזרחי, אבל לא היינו מסתמכים עליה. היה לנו בית קברות ממזרח לכפר. בקשר לבתי הספר – היה לנו בית ספר אחד באזור העמק והיינו לומדים בו עד כיתה ד'. אני זוכר את שם המורה שלימד אותי. שמו היה מחמד עבדו אלסכר והוא היה מהעיר סַפַד. היו בכפר שרידים ארכיאולוגיים בשוליים המזרחיים והמערביים של הכפר. אלה היו מערות בהר שיהודים היו באים ומבקרים בהן באופן שוטף.

השטחים החקלאיים היו רבים ומחולקים עבור כל תושבי הכפר. כל תושבי הכפר היו בעלי קרקעות, אבל בעלי האדמה הבולטים הם: משפחת אלח'טיב ומשפחת איוב. האדמות שלהם היו פזורות סביב כל הכפר. היו כמה אדמות לא מעובדות שנמצאו בצד המערבי וכל תושבי הכפר השתמשו בהן למרעה. הייתה נביעה שנקראה נביעת אלעלויה שנמצאה בתחתית הוואדי, ממערב לכפר. היינו הולכים לשם באופן יומיומי כדי למלא את הכדים, לסחוב אותם על בהמות ולהביא אותם אל הבתים. לא היה לנו מקור מים אחר מלבדה.

הגידולים הבולטים ביותר של הכפר: עגבניות, תאנים וזיתים. אני זוכר שהכפר שלנו זכה בפרס בתצוגה בירושלים בגלל האיכות וטיב התוצרת שלנו. הייתה אצלנו טחנת קמח בכניסה לכפר מהצד הדרומי. היא הייתה בבעלות משפחת אבו פח'רי איוב. היה אצלנו גם בית בד בכניסה לכפר מהצד המערבי וגם הוא היה בבעלות משפחת אבו פח'רי איוב.

לא גרו אצלנו אנשים מעדות או דתות אחרות מלבד מוסלמים. אני זוכר שהיהודים ניסו לקנות אדמות כדי לבנות עליהן מקומות מסחריים, אבל אף לא הסכים למכור להם.

היה לכפר מוח'תאר ידוע, אחמד אל-חאג' איוב, אבל אני לא זוכר אותו. אחריו בא מח'תאר ששמו עבד אלרחים איוב שנשאר עד שיצאנו מפלסטין והוא נפטר ונקבר כאן.

יצאנו מהכפר באוקטבר. אני זוכר שזה היה יום חמישי בחודש אוקטובר שנת 1948.
אני זוכר שאחרי נסיגת הבריטים ופעולות ההרג וההפחדה של הכנופיות היהודיות הגיע לכפר שלנו צבא ההצלה עם ההנהגה שלו, דוגמת אלשישכלי, אכרם אלחוראני, פתחי אלאתאסי ועוד. הם נשארו בכפר שלנו יומיים ולאחר מכן הלכו והתמקמו בכפר אלג'ש. בסוף חודש אוקטובר הגיע לכפר מפקד הצבא הירדני, סארי בכּ, בליווי של יהודיה. ביום השני אמרו לנו שהיהודיה ברחה וצבא ההצלה ביקש מאתנו, לאחר שהקרבות התעצמו בסַפד, שנעזוב אל כפר יארון למשך כמה ימים ואח"כ נחזור. אנחנו כבר שמענו על מעשי הטבח שאירעו באלספסאף ובסאלחה וכשעזבנו את הכפר ראינו שצבא ההצלה כבר השיג אותנו. לדעתי, היהודיה שבאה בליווי סארי בכּ שילמה להם כסף כדי שימכרו את הכפר ויעזבו אותו. צבא ההצלה הוא זה שמסר את הכפר שלנו. לא היה בכפר אף טבח, אבל היו בכפרים הסמוכים כגון כפר אלספסאף שהתושבים שלו לחמו לצד הצבא שפתאום עזב אותם וברח ואז היהודים החלו להרוג את התושבים. אותו הדבר קרה בכפר סאלחה. היהודים ביקשו מהתושבים שם להסגיר את עצמם כדי שיגנו עליהם, אבל הם קיבצו אותם במסגד של הכפר והוציאו אותם להורג. יותר מארבעים בחורים נרצחו. אחרי כל האירועים האלה התחלנו לעזוב את הכפר ברגל, ומי שהיה יכול עזב על על גבי בהמה. עברנו בדרך ח'לת [מורד] ע'זאל ולאחר מכן בוואדי פארה ומשם ליארון. נשארנו שם כמה זמן ואז פנינו לכיוון בנת ג'ביל. לא נשארנו הרבה זמן שם. לאחר מכן עברנו לקאנא ונשארנו בה שנתיים. משם באנו למחנה הפליטים עין אלחלוה. אבל במהלך הדרך סבלנו רבות, במיוחד הילדים והזקנים. מראה הפליטות לא יימחק מהזיכרון לעולם.
אינני יודע הרבה על מרד 36, אבל אני יודע שהעם מרד כנגד הממשלה הבריטית. קרוב שלנו, פואד חג'אזי, הוצא להורג יחד עם עוד אנשים, לא קרובים שלנו: מחמד ג'מג'ום ועטא אלזיר.

היינו מבעלי הרכוש שם ואני עדיין שומר שטרי בעלות. לקחתי אותם איתי ביום שעזבנו ואני עדיין שומר אותם, כדי לחזק את זכותי, וכוונתי לקחת את האדמה שנגזלה ממני בכוח וכדי שלא יוכלו לשקר ולומר שמכרנו את ארצנו.
עיקר העבודה שלנו לפני הנכבה הייתה כמו כל הכפריים – הגברים באדמה, חורשים, זורעים ועובדים בה מזריחת השמש ועד שקיעתה והנשים בבית מטפלות בעיניי בישול, כביסה, ניקיון ועוד, והילדים או שבבית הספר או שעוזרים לאבות שלהם באדמה.

חלום חיי הוא לחזור לכפר שלי שבו נולדתי. אין לנו בעיה עם היהודים. הבעיה היא עם הציונות המכוערת שבאה מאירופה ומארצות אחרות כדי לקחת מה שאינו שייך לה. אם יאפשרו לי אני מוכן ללכת ברגל לפלסטין, זה לא מכבודי לשאת אזרחות של אף מדינה ערבית. כל המדינות האלה סוחרות בנו ולקחו הרבה על חשבוננו.

------------------

מחמוד חסן איוב – אבו שַוּקי
מקום לידה: אלראס אלאחמר
שנת לידה: 1938
מקום מגורים נוכחי: עיר צידון בלבנון
מקום ראיון: עיר צידון בלבנון
שפה: ערבית
תאריך ראיון: שנת 2007

העדות נלקחה כחלק מפרוייקט זיכרון מגשר