- אתם זוכרים טוב את הכפר?
- עבד אלפתאח: בוודאי, היו אנשי פלחה וחיים טוב.

- בן כמה היית כשיצאתם את הכפר?
- עבד אלפתאח: אולי בן 15, היו מבקשים ממני לשמור על הכפר, אך כאשר האיש היה הולך היינו בורחים.

- איזה איש?
- עבד אלפתאח: מישהו מבוגר מהכפר, הוא היה אחראי על השמירה, שעה אחרי שהלך ברחנו.

- למה ברחת?
-  עבד אלפתאח: פחדנו, היינו קטנים. אבל אחר כך, שנה אחר כך הפסקתי לפחד. ביקשו שאשמור ושמרתי ללא פחד. אנשי הכפר שלנו ואנשי סטאף ואנשי צובא נלחמו 6-7 ימים והגנו על צובא והדפו אותם. הערבים הדפו את היהודים. אחר כך הם (היהודים) כיתרו את הכפר (צובא) ונכנסו לכפר, הלוחמים שלנו ברחו מצובא והיהודים כבשו אותו. אחד מסטאף זרק את הברן שלו וברח. אחרי שנפל צובא נפלו הכפר שלנו וסטאף וכל האזור. ברחנו.

- אתם, מח'רבת אללוז, הלכתם להגן על צובא?
- עבד אלפתאח: מח'רבת אללוז ומסטאף לחמו בצובא. זהב היה קרוב לאלקסטל. היהודים תקפו את צובא כל יום והלוחמים החזירו אותם. אלה תקפו ואלה הדפו.

- האם תקפו היהודים את ח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: היה ירי לכיוון הכפר. מישהו מהכפר היה מפקד באזור. נהג לרדת אל בּאבּ אלוואד כדי להילחם ולהרוג ביהודים.

- מה שמו?
- עבד אלפתאח: ג'אבּר, ג'אבּר אבו טבּיחְ. היה מפקד בכל האזור עם עבד אלקאדר [אלחֻסיני]. זה הביא לו כדורים וסיפק לו נשק. רק שילחם. הם חסמו את הרכבים של היהודים וגנבו מהם את הציוד והאוכל.

- אבל הקרבות היו בצובא ולא בח'רבת אללוז, נכון?
- עבד אלפתאח: כן, בהתחלה באלקסטל, אחר כך בצובא. אחר כך האנשים ברחו מהכפר שלנו לפני שהיהודים הגיעו אליו.

- שמעתם על טבח דיר יאסין?
- עבד אלפתאח: כן, היינו עדיין בכפר כשקרה הטבח בדיר יאסין. אנשי עין כארם נטשו את כפרם ואנחנו עוד היינו בבתינו. האנשים פחדו כאשר שמעו על דיר יאסין. אנשים בסביבה ברחו קודם שתקפו אותם. באנשים אחזה בהלה.

- איזה כפרים היו קרובים אליכם?
- עבד אלפתאח: הכי קרוב היה סטאף. גם צובא ואחריו אלקסטל.

- איך היו החיים בכפר לפני הנכבה?
- עבד אלפתאח: עבדנו באדמות. היו לנו קשרים עם הכפרים השכנים. נהגנו לטחון את החיטה בעין כארם. פעם אף הגעתי למטחנה בקַטַנָּה. הכפר שלנו היה ידוע בחקלאות. אני שמרתי על הכרמים, עלי הגפן. זרענו גם חיטה, שעורה, מלפפונים ופַקּוּס.

- ולמה קראו לכפר ח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: כי הוא היה מפורסם בשקדים. היו המון עצי שקד.

- מְדַלַּלֶה: זה היה כפר קטן, לא גדול.
- היה לכם בית......?
- עבד אלפתאח: שניים. היו לנו שני בתים מאבן. הרסו אותם כשהיינו במנוסה. כאשר היינו ליד ראס אבו עמאר.

- אתה ראית אותם הורסים בתים?
- עבד אלפתאח: כן. הרי אחרי שברחנו חזרנו לראות, ברחנו וחזרנו כדי לקטוף את הירקות.  שמו חומר נפץ בתוך הבתים. פוצצו ששה שבעה בתים יחד. אחר כך עברו לעוד בתים. אנחנו היינו מולם על ההר.

- ואתה זוכר שמפוצצים את הבית שלכם?
-  עבד אלפתאח: כן, זוכר. הגעתי לבית שלנו אחרי שפוצצו אותו. נותרה פינה אחת למעלה שלא נפלה. חוץ ממנה כל הבית התמוטט. במקום שלו נפער חור באדמה, ברצפה של הבית.

- איך הצלחת לראות? היהודים פוצצו בתים ועזבו את המקום?
-  עבד אלפתאח: הם באו והלכו. אנחנו גם ברחנו וחזרנו. היה פינג פונג. חוזרים בורחים. תפסו ילד מסטאף, מסכן, קשרו לו את העיניים וכפתו לו את הידיים. אחר כך נתנו לו ללכת ואיימו עליו שאם יסתכל אחורה יירו בו. שיחררו אותו, לא הרגו אותו, והלכו. אבל פעם תפסו שני ילדים, אחד מסטאף והשני מדֵירְ עַמְרְ, היה כפר שקראו לו דֵירְ עַמְרְ. הם הכריחו אותם לתפוס אחד את השני וריססו את שניהם יחד. סחבו אותם וקברו אותם בסטאף. זה היה בין סטאף לצובא. כאשר ראו האנשים שכך קורה, הם ברחו מהכפרים לפני שהיהודים הגיעו. האנשים פחדו. היהודים הרגו את האנשים שתפסו.

- אתה זוכר את האוירה של הבריחה? האם שרר פחד? פניקה?
- עבד אלפתאח: כמובן. ברחנו מפחד. נשארנו בראס אבו עמּאר אולי חודשיים.

- האם כל האנשים עזבו יחד? האם התרוקן הכפר ביום אחד?
-  עבד אלפתאח: כולם יחד. כל הכפר באותו יום.
- מְדַלַּלֶה: משם נכנסו לכפר וחזרו, הלכו וחזרו...
- עבד אלפתאח: נכנסנו לכפר מידי פעם כדי לגנוב ענבים ותאנים, כשראו אותנו הם רדפו אחרינו ואנחנו ברחנו, כשהלכו אנחנו חזרנו שוב, וכך הלאה, פינג פונג. בסתר. אך כשתפסו מישהו היתה סכנה שיהרגו אותו. תפסו מישהו מסטאף, נדמה לי, מסתנן. אנשים הסתננו לאבו ע'וש כדי לשלוח ביצים ולהביא מצרכים. אחד מהם סיפר שדרך על גופה יבשה של מישהו שנהרג ואף אחד לא ידע עליו. הגופה שלו קשה כמו עצם.

- ומי נהרג מהכפר שלכם?
- עבד אלפתאח:  אחד נהרג בבאב אלוואד. שמו חַמַד אללה.
- מדַלַּלֵה: ומחמד אלשיח' עלי. זה לא בטוח שהיהודים הרגו אותו. מצאו אותו מת. לא ידעו מי הרג אותו.
- עבד אלפתאח: חמד אללה ירד לבאב אלוואד עם הלוחמים. אמרנו לו שלא ילך. לא שמע בדברינו. היה לו רובה. היהודים טמנו מלכודת ללוחמים בתוך מערה. תפסו אותו. אחרי שבוע אנשים מצאו אותו מת בתוך החורשה. עקבות הכדורים על ידיו ועל עיניו. היה צבע ירוק במקומות שירו בו. אחרי שמצאו את גופתו קברו אותו שם כמו שהוא, בבגדיו.

- לפני שיבואו היהודים......?
- עבד אלפתאח: יצאנו לשמור. פעם הייתי בשמירה עם עוד אנשים, שמענו רעש, זה היה כלב שנתקל במשהו, אנשים התחילו לצעוק היהודים באו, באו היהודים. התחלנו לירות. ירינו לשווא. אולי אלף כדורים ירינו סתם בגלל כלב שעשה רעש. לא היה אף אחד.

- אתה נשאת נשק?
- עבד אלפתאח: כן. היה לי נשק. אפילו הבאתי אותו אתי לכאן [קלנדיה], כשהיהודים באו לכאן, ירדתי פה למטה ליד עין אלנאטור [ שם אזור ליד מחנה הפליטים] עם עוד מישהו מהכפר שלנו. דחפתי את הרובה בין האבנים כדי להחביא אותו. היה לי רובה אנגלי. יומיים אחר כך חזרתי כדי לקחת אותו ולא מצאתי. כנראה מישהו ראה אותי מחביא את הרובה וגנב אותו.

- האם אתה זוכר את המקום המדוייק של הבית שלכם בח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: בסוף הכפר מצד מערב. סביב הבית היתה אדמת טרשים. כרמי הענבים היו רחוקים מהבית. הם היו ליד בית הספר ליתומים השייך לווַקְףְ. בית ספר משתי קומות ליד בית עַמְרְ, לימדו בו רק שנתיים שלוש ואחר כך השתלטו עליו. המורה של בית הספר התעקש להישאר בתוך בית הספר כדי לבקש מהיהודים שלא יהרסו אותו. רצה למסור אותו. "כשהיהודים הגיעו, הוא סיפר התחילו לצרוח "ערבים, ערבים" וכיתרו אותי. עשו סביבי מעגל ככה, אם היה רק אחד על גג בית הספר יכל להרוג את כולם. התחילו למחוא כפיים ולצחוק עליי. אחר כך אמרו לי לך מכאן והצביעו לכיוון הכרמים. אמרו, אם תסתכל אחורה נהרוג אותך". הם שחררו אותו והגיע אלינו בין הכרמים. משם הוא עזב אותנו.

- מה שם המורה הזה?
- עבד אלפתאח: שמו המורה עַלי, הוא מחברון. היה עוד מורה קראו לו עֻמַר אלְחַ'טיבּ, והיה מנהל לבית הספר שמו עַבְּד אלְעַ'פָאר, גם הוא מחברון.

- של איזה כפר בית הספר הזה?
- עבד אלפתאח: זה בית ספר ששייך לווקף, נמצא ליד דיר עַמְר, למדו בו ילדים יתומים מכל האזור. הבניין קיים עד היום, לא הרסו אותו. שמו [הישראלים] בתוכו "משוגעים" ועל הגג יש אנטנה גבוהה. אולי לטלפון.

- האם היה עוד בית ספר לח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: היה לנו בית ספר בכפר, לילדים קטנים. משותף לנו ולסטאף. בית ספר אחד לשני הכפרים. [היהודים] פוצצו אותו כשהיינו שם באזור עדיין.

- ואתה למדת בו?
- אני לא למדתי. אבל זוכר טוב את בית הספר וזוכר טוב את היום שפוצצו אותו. היה בנוי מאבן וטיט. לא היה מלט. שני חדרים אולי שלושה. למדו בו אולי 30 – 40 ילדים משני הכפרים.

- למה אתה לא למדת?
- עבד אלפתאח: הייתי צעיר מדי.
- מדללה: לא היית צעיר. היית כבר מספיק גדול. אך הוא היה עסוק בעבודה באדמה. עבד בכרמים. האנשים דאגו יותר לכרמים שלהם. הרבה ילדים כמוהו עבדו ולא למדו.

- ובנות למדו בבית הספר?
- מדללה: לא, לא. אף אחת.
- ובפלחה ובחקלאות? נשים עבדו?
- מדללה: האשה הלכה לשדות ועבדה כמו הגבר. הנשים גם מכרו ירקות ופרות. לחלק מהאנשים היה גם צאן ועזים.

- האם היו מעיינות בכפר?
- מדללה: היה מעיין רחוק מהבתים שמו עין אלקֻףְ. מסביב לו היו כרמים. היו לנו בארות מים. כל אחד חפר לו באר ליד הבית  שלו.
- עבד אלפתאח: בסטאף היה מעיין חזק ועמוק. ילדים קפצו לשחות בתוכו.
- מדללה: היום היהודים שוחים בו.
- עבד אלפתאח: היהודים עשו ממנו אתר תיירותי. פעם הלכתי לשם. ראיתי אולי מאה אנשים מטיילים.

ע'אזי אללוזי ואביו אבד אלפתאח חסן עטא אללה ליד עין אלקף בח'רבת אללוז (6.6.2008)

- ואיפה השקו האנשים את הצאן שלהם?
- מדללה: הרוב ממי הבארות. חלק הגיעו למעיינות, כמו עין אלקֻףְ.

- איזה משפחות גרו בח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: היו שתי חמולות גדולות: חמולת שכּלה וחמולת יחיא. בתוכן היו משפחות: הַרְווַטְ, משפחת עטא אללה......
- מְדַלַּלֵה: משפחת אבּו טַבִּיח ומשפחת עַבַּאד.....
- עבד אלפתאח: היו שני מח'תארים בכפר, אחד לכל חמולה. היחסים בין האנשים היו טובים.

- האם היה מסגד בכפר?
- עבד אלפתאח: לא. היו חצרות שהן בית אירוח השייך לחמולה, אנשי החמולה היו מתכנסים בבית האירוח. כל משפחה הביאה בתורה לבית האירוח סוכר וקפה. עשו תור בין המשפחות. אז הסוכר הגיע בצורת תבנית, בלוק, היו הרבה תבניות סוכר תלויות על הקיר של בית האירוח. הזקנים ישבו שם. מי שהיה לו זמן ישב שם. מי שהייתה לו עבודה הלך לעבודתו. בערב האנשים התכנסו שם, שתו קפה ותה ושוחחו. בבוקר כל האנשים הלכו לעבודה. לא היו מסגדים. היו בתי אירוח.

- ומה היו המנהגים בחתונות?
- עבד אלפתאח: עשינו שורת "מוחאי כפיים" ושרנו, עשינו "זפה", ליווי לחתן, כשהחתן הופיע אנשים ירו באויר. קיימנו גם תחרות קליעה, הצבנו סימן על גבעה ואנשים ירו מהרובה והתחרו ביניהם מי יפגע במטרה.

- איך האנשים הגיעו ממקום למקום, מכפר לכפר?
- עבד אלפתאח: רובם השתמשו בבהמות. כמעט ולא היו מכוניות. אולי משאית אחת או שתיים בכל הכפר. מישהו מהכפר היה לו מפעל סיד באלקסטל. הוא נסע במשאית שלו. ליד המפעל שלו שהיה באזור "אלאשארה" ליד אלקסטל היה גם מפעל למישהו יהודי. היהודי הזה אמר "אל תפריעו ליהודים, תנו להם לעבור ואני אבטיח לכם שלא יקרה לכם כלום". אך האנשים כמובן לא האמינו ועזבו את הכפר ברגע שהיהודים התקרבו. זה היה מפעל שיש עם משור. במלחמה על אלקסטל הערבים כבשו אותו למעט זמן. אחר כך היהודים לקחו אותו. כאשר כבשו היהודים את אלקסטל, הלכה הארץ. אחרי שנהרג עבד אלקאדר הלוחמים נסוגו מאלקסטל. היו בינינו בוגדים שעזרו ליהודים. אחרת איך ידעו היהודים את הדרכים?

- איך אתה מדמיין את ח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: מקום יפה. יש בו הכל. היינו מרוצים. מה שאתה רוצה יש בו. ירקות וחקלאות. תפוקת השמן שלנו בעונה הגיעה ל-30 כדים. היו שם עצי משמש ואפרסק וענבים.

- האם ביקרת לאחרונה בכפר? מתי?
- עבד אלפתאח: כן ביקרתי. אחד הבנים שלי גר בעין ראפה. היינו נפגשים בירושלים. הוא הסיע אותי ולקח אותי לח'רבת אללוז. אבל מזה ששה חודשים לא הייתי שם. אני הולך ליהודים, אומרים לי תביא אישור. לא נותנים לי לעבור. תביא הזמנה מרופא ניתן לך אישור ליום אחד. אמרתי להם אני לא צריך את היום שלכם. מה זה יום? זה רק להגיע ולחזור. אבל הלכתי בסתר. שם, אחרי שאתה נכנס אף אחד לא שואל אותך. רק כאן על "המחאסים" [המחסומים]. ברגע שנכנסת פנימה, זהו. הלכתי לכפר וטיילתי. היו יהודים שם ואנחנו היינו שם והסתובבנו באותו זמן. לא קרה כלום.

- האם אתה זוכר את הפעם הראשונה שביקרת שם?
- עבד אלפתאח: כן. בפעם הראשונה הלכתי לאיבוד מרוב עצים וחורשות.

- אחרי כמה זמן ביקרת בפעם הראשונה?
- אחרי שהיהודים כבשו כאן. אחרי עשרים שנה.

- איך מצאת את הכפר? איך הוא השתנה?
- עבד אלפתאח: עשו אותו חורשות ומשחקים. ילדי היהודים באים לשם, משחקים ומבלים. פעם הייתי עם הבן שלי ורצינו לקטוף מרווה וזעתר. מישהו מה"טבע" היה שם ואסר עלינו לקטוף. תאר לך שאסור לקטוף מרווה וזעתר.

- מה נשאר מהכפר?
- עבד אלפתאח: אין אבן על אבן. יישרו אותו. הרסו עם דחפורים. לא בנו במקום, רק יישרו ו"סירקו" את הכרמים.

- איך הרגשת כשראית מה קרה לכפר שלך?
- עבד אלפתאח: מה אני אעשה, מה נוכל לשנות?
- מדללה: האחד מאיתנו הולך, נתקף צער וחוזר. למה ללכת? לא צריך ללכת. אני לא הולכת. הלכתי פעם אחת.
- עבד אלפתאח: אני הלכתי אולי ארבע פעמים. הייתי בסטאף ובצובא. אף אחד לא שאל אותי כלום.

- מה היה מסלול העזיבה שלכם ב 1948? איזה דרך עשיתם?
- עבד אלפתאח: אחרי שצובא נכבש, האנשים ברחו. נשארנו ימים ארוכים בראס אבו עמאר מול הכפר. אולי נשארנו שם שבועיים שלושה. אחר כך היהודים באו וכבשו גם את האזור הזה, דיר אלהווא. האנשים שהייתי איתם ברחו. השאירו אותי בראס אבו עמאר. הם עלו על מכוניות ואני נשארתי כדי להביא איתי את הפרד. נשארתי לבד. באותו יום, עבד אלפתאח דרויש מח'תאר כל בני חסן, והכפר שלנו שייך לשבט בני חסן, קרא לאנשים לא לעזוב, צעק שלא ילכו. האנשים לא נענו לו וכולם עזבו. נשארתי לבד בראס אבו עמאר. ישנתי בין העצים. בבוקר לקחתי את הפרד, העמסתי עליו חפצים שנשארו והלכתי לכיוון שהלכו בו כל האנשים יום קודם. אני לא מכיר את האזור טוב. זה אזור בית לחם. הלכתי עד אלח'דר. שם כשנהיה חושך נשארתי לישון. למחרת המשכתי עד שהגעתי למטעי הזיתים של בית סאחור. והנה כל האנשים, הרבה אנשים כמו עפר, יושבים בין עצי הזית. מכל הכפרים ומכל האזורים. שם מצאתי גם את משפחתי. נשארנו עד הבוקר. לקחנו את כדי השמן שלנו שזה עתה כבשנו בבית סאחור והלכנו אל אלעיזריה. חיפשנו בית ולא מצאנו. אנחנו ועוד משפחה מראס אבו עמאר, שהיה להם גמל, נכנסנו לתוך מערה עם הגמל ועם הפרד. המערה הייתה בתוך אלעיזריה. גרנו במערה כמעט שבוע עד שמצאנו בית וגרנו בו. המשפחה השנייה הלכה לבית לחם. גרנו באלעיזיריה כ-18 שנה. עבדנו באדמה באלעיזריה. חכרנו אדמות של אנשים, עיבדנו אותן ושילמנו להם אחוזים מהיבול, וכל השאר היה שלנו. אחרי אלעיזריה עברנו לכאן. זה היה חושד לפני שהיהודים כבשו את המקום [1967]. שמרנו את האדמה הזאת. לא היה כאן אף אחד. רק איש אחד מעג'ור שעבד בשדה התעופה גר בצריף שהיה לא רחוק מכאן.

- למה עברתם לכאן?
- עבד אלפתאח: לא נשאר אף אחד מהמשפחה שלנו באלעיזריה, כולם באו לכאן, אנחנו באנו בעקבותיהם. השיכונים שם היו בזול. אבל אנשים התחילו לומר שמי שרוכש דירה הוא בוגד. כי מחר נחזור לכפרנו, בקרוב נשוב. באנו לכאן למחנה הפליטים, מי שסימן אדמה ושמר עליה לקח אותה. בחינם ללא כסף. אחד מהבנים שלי קנה אדמה בכֻּפְר עַקְבּ [בדרך לרם-אללה] ובנה שם בית. קנינו גם חלקת אדמה מחוץ למחנה. בן אחר גר בעין ראפה [בתוך גבולות ישראל מול אבו ע'וש], הוא התחתן עם מישהי משם ועשה איחוד משפחות ולכן הוא גר בפנים. בן שלישי נפטר לא מזמן, נשוי ועדיין צעיר, מת פתאום ללא סיבה. זה הבית שלו ממול.

- ע'אזי מכיר את ח'רבת אללוז? הוא הולך לשם?
- עבד אלפתאח: הוא מכיר. הוא הולך לשם, הוא קרוב. אדם יהודי [ הכוונה לדן גולן] לקח אותו למעיין. הוא לא ידע עליו קודם.

- את יא חאג'ה מדללה, לאן המשפחה שלך הלכה אחרי שעזבתם את ח'רבת אללוז ב 1948?
- מדללה: אנחנו הלכנו ליריחו, למחנה הפליטים עַקְבַּת גַ'בְּר. העמידו לנו אוהלים וגרנו בהם כמה שנים. היינו שם אני, אבא, אמא, אח שלי ואשתו ואחיותי. אח שלי היה באש"ף. יום אחד היה בירדן, שיחק עם חבר שלו בנשק, כדור נפלט והרג אותו.

- רק המשפחה שלך הגיעה ליריחו?
- מדללה: לא. הרבה אנשים מהכפר הגיעו ליריחו, למחנה עקבת ג'בר. אחר כך רבים עזבו את מחנה הפליטים כי ראו שאין בו כלום. הם הלכו לעמאן. אני התחתנתי, עברתי לגור באלעיזריה עם עבד אלפתאח ואחר כך באנו לגור כאן.

- איפה גרים היום פליטי ח'רבת אללוז?
- מדללה: מפוזרים, בעמאן, בית לחם, יריחו, כאן [קלנדיה], ביתוניא ודיר ג'ריר
[ליד רם-אללה].

- האם אתם שומרים על קשר בין פליטי הכפר?
- עבד אלפתאח: כן. עד היום יש קשר בין האנשים. באירועים משפחתיים הם מבקרים אחד את השני. אנשים עדיין מזמינם אלה את אלה.

- האם אתם מרגישים שחייכם כאן זמניים ויום אחד תשובו לח'רבת אללוז?
- עבד אלפתאח: איך נשוב? מה שנלקח בכוח לא יחזור אלא בכוח. כשיהיה כוח הארץ תחזור. ליהודים יש כוח. יהודי אחד מהצבא אמר לי שיש אצלם נשק ומטוסים במקומות סודיים מתחת לאדמה. הם יודעים כל דבר.
- מדללה: אני בטוחה שנמות כאן. מה, אחרי מאה שנה יהיה פתרון? אללה יודע, אולי בחייהם של הילדים הקטנים האלה.

--------------

עבּד אלפַתּאח חסן עטא אללה (70 שנה) ואשתו מְדַלַּלֶה עלי עטא אללה (65) ילידי הכפר ח'רבת אללוז

הראיון התקיים בביתם הנוכחי במחנה הפליטים קלנדיה שבאזור רָם- אללה בחודש מרס 2008

ראיינו: וַג'יהְ עטא אללה, רנין גִ'רְיִס ועֻמר אע'בּאריה