ראשית, תוכל לספר לי מעט על עצמך?

אני בן למשפחת שכּלה. אחת משלוש המשפחות הגדולות שהיו בח'רבת אללוז: שכלה, אבו טבּיח' ועבּאד. אלה היו שלוש המשפחות הגדולות. אבי עזב עם סבי את ח'רבת אללוז ב – 1948, והם גרו באלעזריה בהתחלה. בשנת 1966 הם עברו לקלנדיא. שם למדתי בבתי ספר של UNRWA (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים – א"ק) ואחר כך סיימתי את לימודיי בסמינר למורים. מאוחר יותר סיימתי תואר ראשון ותואר שני באוניברסיטה. תואר ראשון באנגלית ותואר שני במנהל החינוך. את התואר הראשון סיימתי ב (אוניברסיטת – א"ק) בית לחם ואת השני ב (אוניברסיטת – א"ק) ביר זית. עכשיו אני מלמד בבתי ספר של משרד החינוך, בשעפאט.

יש לי שבעה ילדים, ארבעה בנים ושלוש בנות. חמישה מהם כבר סיימו את האוניברסיטה. שניים עדין קטנים. (מהסס, מתלבט – א"ק) מעבר לזה, מובן שאני נשוי... ו... אני מתגורר בעין ראפא מאז שנת 1992.
אין לי כל כך הרבה מה לספר על עצמי. בתחום החינוך, לימדתי גם בבתי ספר של "אורט" ועבדתי מספר שנים בארגון ישראלי – פלסטיני שנקרא IPCRI) Israel – Palestine Center for Research and Information – א"ק). הייתי האחראי על כל איזור ירושלים בארגון.

מה אתה יודע על מה שקרה ב – 1948?
בשנת 1948, עם הקמתה של מדינת ישראל, באו אנשים שהקימו את המדינה על האדמות של הפלסטינים. הם גירשו את הפלסטינים, ובאו אנשים מחוץ לארץ והקימו את המדינה שלהם בפלסטין. זה מה שאני יודע שקרה. (מהסס – א"ק)

האם אתה יודע משהו על מה שקרה באזור הזה? על מה שקרה במקום שבו התגוררה משפחתך?
כן, הם גרו כאן, הם היו אנשים פשוטים. חקלאים, הם עסקו בחקלאות. הם גרו באזור הררי מעט ולכן עסקו אך ורק בחקלאות, לא היתה שם שום תעשיה או שום דבר אחר. כשהם שמעו על אירועי הטבח שקרו, ועל מה שהיה בדיר יאסין, הם ברחו. הם עזבו את האזור. הם עזבו את הכפר במטרה לחזור לאחר זמן מה. הם רצו רק להתרחק קצת כדי שלא יהרגו אותם ותכננו לחזור כעבור שבוע או שבועיים. אבל פרק הזמן הזה נמשך ונמשך ונמשך, עד עכשיו.

זה מה שסיפרו לך במשפחה?
כן. גם סבא שלי, שנפטר בגיל 100, ספר לי. סבא שלי לא הרשה לבי לבנות בית. הוא אמר לו: "אל תבנה בית על אדמה, כי ביום מן הימים אנחנו נחזור לכפר שלנו". הלוא גרנו אז במחנה פליטים (קלנדיא – א"ק). וסבי לא התיר לאבי לקנות אדמה כדי לבנות עליה בית, הוא לא הרשה לו לקנות חלקת אדמה. הוא היה בטוח שמתישהו, ביום מן הימים, נחזור לכפר. הוא היה בטוח.
והוריך גרים עד היום במחנה?
כן. הוריי וחלק מבני המשפחה.

האם סיפרו לך על החיים בכפר? על מה שהיה לפני 1948?
כל בני משפחתי היו חקלאים. זה מה שהם עשו. היו להם בעיקר ענבים, גפנים. הם נהגו לעבוד בכל יום משעות הבוקר ועד אחר הצהריים. בלילה נהגו להתאסף כל הזקנים והמבוגרים תחת עץ החרוב ולספר סיפורים. היה גם משורר שנהג לבוא ולספר סיפורים, כמו הסיפור על אבו זיד, סיפורים מהמסורת, מהמורשת. למחרת בבוקר קמו ושוב יצאו לעבודה וחוזר חלילה. היו להם חיים די שגרתיים שהתנהלו על פי רוטינה קבועה. הם עסקו אך ורק בחקלאות ובאדמה. מאוחר יותר ב 1967, כשיצא להם להיפגש עם הסוחרים ב(שוק – א"ק) מחנה יהודה, היו אנשים רבים שהכירו האחד את השני (מתחום המסחר בתוצרת החקלאית – א"ק).

מה עוד אתה יודע על החיים שלהם?
החיים שלהם היו קשים מאוד. לא היו להם שום אמצעי תחבורה, וכל העבודה נעשתה באופן ידני, בקושי היו להם חמורים שנעזרו בהם להעברת הסחורה. הנשים היו הולכות את כל הדרך מהכפר לשוק מחנה יהודה כשהן נושאות את הסחורה על ראשיהן (מרחק של כ – 15 ק"מ – א"ק). החיים היו באמת מאוד קשים. אבל הם היו מרוצים ושמחים בחלקם כיוון שעבדו את האדמה שלהם. הם עבדו את אדמתם, אף אחד לא הציק להם, לא הטריד אותם, אז הם חיו חיים טובים.

זה כל מה שסיפרו לי, שהם היו חקלאים, אנשים פשוטים. הם חיו חיים רגילים, בלי כל הסיבוכים שקיימים היום. האנשים היו עניים, לא היה להם כסף מלבד מה שהם הרוויחו ממכירת הסחורה ואת מה שהרוויחו השקיעו שוב בחלקאות. אנשים התחתנו, בנו בתים... לא היה יותר מדיי.

האם סיפרו לך הרבה על החיים הללו?
כן. ישנם סיפורים רבים שסיפרו לי. סיפרו לפעמים על כל מיני בעיות שהיו להם, על כל מיני עניינים. סיפרו איך היו מבשלים, איך היו מקבלים פני אורחים, כשלדוגמא היה מגיע מישהו, אורח ממקום אחר, רחוק מהכפר. סיפרו לי דברים כאלה.

ומה סיפרו לך על מה שקרה ב – 1948?
סיפרו שלא היה להם מושג קודם לכן לגבי מה שעומד לקרות. הם חיו חיים טובים, עם יהודים שהיו סביבם. היו להם חברים יהודים שעבדו איתם, הם היו מוכרים להם וגם קונים מהם. אם היו צריכים משהו, היו הולכים לירושלים וקונים מהיהודים. החיים היו רגילים בכל מה שנוגע ליחסים עם היהודים, חיו בשלום. עד שבאו יהודים מחוץ לארץ והם אלה שהפרו את מרקם היחסים שהיה קיים עם היהודים המזרחיים, אלה שהיו בירושלים. איתם היו חיים רגילים לגמרי אבל זה השתנה. כשעזבנו, עזבנו בהתחלה לכפר שהיה קרוב אלינו, סך הכול חמישה קילומטרים מזרחית לח'רבת אללוז. אחר כך הם התקדמו קצת לכיוון בית לחם ונשארו שם. אבל הם כל הזמן חשבו שהם יחזרו לכפר. חלק רצו לנסות לחזור אבל לא הצליחו. היו שמועות שהפיצו אז שכל אחד שהיהודים יחשדו בו, יהרגו אותו. היו הרבה שמועות שאנשים הפיצו מסביב. הרבה סיפורים ושמועות על האנשים שנהרגו בדיר יאסין, על האופן שבו הרגו אותם. אנשים מאוד פחדו. הם פחדו על חייהם ולכן ברחו. הם חשבו שיחזרו אבל הנה, עד היום הם לא חזרו עדין.

האם אתה סיפרת לילדיך על הכפר?
אני לוקח אותם לשם (מחייך – א"ק). אנחנו הולכים לשם, יושבים שם. אנחנו הולכים לשם באופן קבוע. אנחנו מחשיבים את המקום הזה לשורשים שלנו, זה הכפר של האבות שלנו, של הסבים שלנו. סבתא שלי, אבי, אמי, כולם חיו שם. ואנחנו הולכים לשם. זה גם פשוט סוג של טיול עבורנו, כדי לנשום אויר, לשנות אוירה, להתבונן בטבע. הטבע שם מאוד יפה. וגם כדי לזכור שהיה לנו כפר כאן.

האם אתה מספר להם על המלחמה?
הם יודעים, הם יודעים את הדברים האלה. הם שומעים סיפורים, קוראים ספרים. הם שומעים סיפורים מסבא וסבתא שלהם, כן, הם יודעים.

האם זה חשוב בעיניך?
וודאי שזה חשוב. אדם צריך לזכור שאבותיו חיו במקום הזה, שהיה כאן כפר. לזכור שיש משהו שקושר אותו לכאן, למקום הזה, ולא נותן לו לעזוב את הארץ. בעיני זה חשוב.

למה זה חשוב בעיניך?
כדי שיזכרו שסבא וסבתא שלהם חיו במקום הזה, וזה הכפר שלהם. שידעו שיש להם אדמות. יש לנו הרבה אדמות שם אבל איננו יכולים לעשות איתן דבר. אולי מתישהו ביום מן הימים הם יוכלו לחזור לשם, אולי יישמו את זכות השיבה, אולי יתנו פיצויים... אני רוצה שהם ידעו שיש להם שורשים כאן. שיזכרו שיש להם אדמה, שיש להם כפר, מקום.

לפני 48 הם חיו בשלום ובשלווה, היו מרוצים בחלקם. אחרי שעזבו את הכפר הם הגיעו למקומות שהחיים בהם היו קשים מאוד. הם חיו במחנה וכל הזמן הצטערו על החיים שאיבדו. הם נהגו לומר שהם חיו חיים טובים למרות שלא היה להם כסף. אפילו שהיו עניים, הם היו מרוצים בחלקם. חיו חיים טובים, בריאים, לא היו מוטרדים יותר מדיי ועסקו בעיקר בעבודה שלהם. אחרי 48, הם היו עסוקים כל הזמן במחשבות על האופן שבו יוכלו לחזור לכפר, ואיך יגדלו את ילדיהם, איפה הם יגדלו. פתאום החיים השתנו והתמלאו בטרדות ומחשבות רבות.
דבר נוסף נוגע לאירועים משפחתיים. ההתאספויות המשפחתיות הפכו להיות קשות, כי כולם התפזרו. כל קרובי המשפחה התפזרו, רבים מהם נמצאים בירדן. הפך להיות מאוד קשה להיפגש עם קרובי משפחה ולשמור על הקשר. זה קושי גדול.

מה אתה מרגיש באופן אישי כלפי מה שקרה ב – 1948?
לאחרונה אני מרבה להרהר על הנושא הזה בהקשר לעתיד. מה יהיה גורלנו בעתיד? מה יקרה? מה יהיה עם החיים שלנו כאן בעתיד? האם נצטרך לחוות את אותו הדבר? האם נישאר כאן? האם נעזוב? הגורל שלנו לא ברור. זה הדבר שאני חושב עליו יותר מכל. האם נמשיך לחיות כאן או ששוב נעזוב את המקום שאנחנו חיים בו היום. אני תוהה לגבי הגורל שלנו. העתיד שלנו לוטה בערפל, הכול מאוד לא ברור. המצב הפוליטי הנוכחי מאוד לא ברור. בכל פעם שאנחנו רואים נקודת אור, חושבים שהנה מגיע השלום, הדברים מסתבכים וזה נכשל. בכל פעם שנדמה לנו שאנחנו עומדים לחזות בשלום, הדברים מסתבכים עוד יותר. זה משפיע על החיים שלנו. מובן שזה קשור גם בעבר וגם בהווה. אני תולה עיניים גם באבו מאזן ובשיחות המשא ומתן הנוכחיות אבל מובן שזה תלוי גם במה שקרה עבר. אני מרגיש שהעתיד לא ברור גם בגלל מה שקרה כבר בעבר.

האם אתה מרגיש או חושב שמה שקרה ב – 1948 השפיע עליך באופן אישי?
אני עוד לא נולדתי ב – 1948 , עבורי זאת היסטוריה, אבל מובן שלהיסטוריה יש השפעה על בני האדם. יש לזה השפעות פסיכולוגיות והשפעות חברתיות, זה משפיע עלינו. אפילו היסטוריה מאוד מאוד קדומה. גם ההיסטוריה של מה שהיה לפני האסלאם משפיעה עלינו. אנחנו לא מנותקים מזה, אנחנו חלק מההיסטוריה. הלוא גם אנחנו מהווים היסטוריה לדורות שיבואו אחר כך. יש המשכיות בחיים האנושיםם, הכול קשור האחד בשני. מובן שהעבר השפיע עלינו.

וכיצד זה השפיע עליך באופן אישי?
אולי הייתי יכול לחיות אחרת, לקבל חינוך והשכלה אחרים. המצב הכלכלי אז לא אפשר לי לקבל חינוך אחר ולכן למדתי בבתי ספר שהלימוד בהם היה בחינם. גם הלימודים בסמינר למורים היו בחינם. ייתכן שאם המצב היה שונה, הייתי הולך ללמוד באוניברסיטה אז. זה השפיע עליי מאוד.

דבר נוסף, אני לא יודע איך החיים היו יכולים להיות, אבל ברור שהחיים היו יכולים להיות שונים. אולי בכלל לא הייתי מגיע להיות מורה. אני לא יודע איך היו יכולים להיות החיים שלי.

אבל ברור שלמה שקרה היו השלכות שליליות. בייחוד עלינו כמשפחה. כולנו התפזרנו ברחבי העולם, כולם מפוזרים. אנחנו לדוגמא שבעה אחים, שכל אחד חי במקום אחר. אני חי בעין ראפא, אח נוסף גר בקלנדיא ואחר חי ברמאללה. כך זה קרה. וברור שזה כתוצאה מהנכבה. אולי אם הינו כולנו נשארים בכפר, אז כולם היו חיים שם, היינו קרובים אחד לשני. יכולנו כולנו לחיות במקום אחד ולהיות קרובים אז מובן שזה השפיע עלינו.

הדבר המשמעותי ביותר עבור המשפחה שלי מאז שהם נאלצו לעזוב את הכפר הוא העובדה שלא היתה להם יותר אדמה משלהם. הם עזבו את אדמתם ויותר לא היתה להם אדמה. לכן הם התמקדו בחינוך הילדים. הם חשבו שאם אין אדמה, לפחות יש להתאמץ כדי להשקיע בחינוך טוב והשכלה לילדים. אומנם הלימודים היו בחינם, אבל אני מתכוון לעצם העובדה שהם התעקשו שנלך ללמוד בבית ספר ושלא נלך לעבוד. הם התעקשו שכולנו נלך ללמוד כדי שיצא מאיתנו משהו. הם אמרו: "אין לנו אדמה, אין לנו פרנסה, הדבר היחיד שנותר לנו לסמוך עליו הוא השכלה". למרות שהם לא היו משכילים, היה להם חשוב שאנחנו נרכוש השכלה. ובאמת כולנו, כל האחים, רכשנו השכלה, לכל הפחות 12 שנות לימוד.

האם יש דברים נוספים שאתה רוצה לספר? הסיפורים שהזכרת קודם לכן או דברים אחרים?
כן. כמו שאמרתי, החיים בכפר היו מאוד מסודרים במובן הזה שהיו שגרתיים, כל הזמן אותו הדבר. כולם חיו פחות או יותר אורח חיים דומה. כשהיו אירועים מיוחדים, כמו נישואין או לידה, היו מתאספים כולם לשבת תחת עץ החרוב. היה גם מקום נוסף, חצר, רחבה ("סאחה" – במקור) שבה היו נפגשים ומבלים בלילה.
לפעמים היו נפגשים שם לאחר שעות העבודה, אחד היה מכין תה, אחר מביא לחם, וכך היו יושבים ומספרים סיפורים. היו מספרים על מה עשו באותו היום, איפה היו, לאן הלכו, במה עבדו. שם הם נהגו לשבת, נגיד עד השעה תשע בערב, אחר כך חוזירם כל אחד לביתו ולמחרת שוב קמים בבוקר לעבודה וחוזר חלילה. כך, היו יושבים ומספרים סיפורים.

יש סיפור ששמעתי מאבי, סביב האירועים ב – 1948. אדם בשם ג'אבר שהיה אחד מהמפקדים בכפר היה בקשר טוב עם אנשי אבו ע'וש. אותם האנשים, אנשי אבו ע'וש, הכירו טוב את היהודים, היו להם קשרים טובים איתם. הם אמרו לאותו ג'אבר שאם יסמן את ביתו ואת בתי הקרובים אליו בכפר, הם יאמרו ליהודים שלא יפגעו באותם הבתים שעליהם יש סימן. על פי הסיפור, אותם הבתים שסומנו היו הבתים הראשונים שהיהודים פגעו בהם כשהגיעו אל הכפר... זה היווה נקודת ציון בשבילם.

דברים נוספים שאתה רוצה לספר?
סבא שלי בזמנו התגייס לצבא העת'מאני ונשלח בזמן מלחמת העולם הראשונה לרוסיה. הוא נהג לספר סיפורים רבים מהתקופה הזאת. הוא סיפר שבגלל הקור הם היו צריכים להיות כל הזמן בתנועה. אם מישהו היה מפסיק ללכת, הוא עלול היה ממש לקפוא מרוב קור. אנשים קפאו שם למוות, הדם שלהם הפסיק לזרום. כשהוא חזר לכאן, אישתו נפטרה והיה לו ילד קטן אז הוא התחתן שוב. אבל הוא התחתן רק לאחר שהיא נפטרה, לא כמו השמועות שאומרות שאז היו מתחתנים עם מספר נשים. הוא לא רצה להתחתן שוב אבל בגלל שהיה לו ילד קטן והיתה לו אדמה והוא היה זקוק לעזרה אז הוא התחתן שוב. הוא התחתן עם סבתא שלי והוליד עוד שלושה ילדים.

סיפור נוסף שאני זוכר, היו מספרים לפעמים על אותו ג'אבר שהיה אוסף איתו כמה אנשים והם היו יורדים לבאב אל ואד (שער הגיא – א"ק) ושם תוקפים שיירות של רכבים של הבריטים שהיו עוברים שם. לפעמים הם הצליחו נגיד לעצור רכב אחד והרכבים האחרים היו בורחים, אז הם היו לוקחים את מה שמצאו על הרכב, איזה אספקה שהיתה – מזון, ציוד וכד'. הם הלוא היו עניים מאוד, לא היה להם כלום.

היו עוד סיפורים, יש סיפור על הזמן שהם עזבו את הכפר. היה אז קיץ והם בדיוק זרעו אז ירקות. אדם אחד שניסה לחזור לכפר, הגיע ומצא שבמקשת הקישואים שלו גדל קישוא אחד גדול במיוחד. הוא רצה לקטוף אותו ובדיוק אז שמע יריה. הוא עזב הכול וברח.

סיפור נוסף על אדם בשם עבד אלפתאח דרויש, שהיה אחראי על האזור. הוא היה מושל אזורי שהיה אחראי על כמה כפרים באזור. הוא היה מהכפר אלולג'ה והיה ממונה מטעם התורכים על כמה כפרים, משהו כמו עשרים כפרים באזור. משהו כמו מושל מחוזי. אותו אדם, אנשים תמיד התחנפו אליו, רצו להתידד איתו כי הוא היה בכיר והיה לו רכוש רב. הוא נהג לבוא לבקר גם אצלנו בכפר. פעם אחת הוא בא לבקר את סבי ורצה לקחת חלקת אדמה שלו. למרות שהיו לו הרבה אדמות הוא רצה לקחת מסבי חלקת אדמה משלו גם כן כדי להגדיל את שטח האדמה שבבעלותו. סבי הלך להתלונן עליו בתחנת המשטרה שהיתה בשער יפו ואז נשאר שם במעצר במשך שלושה ימים בגלל שלא הסכים לתת לו את האדמה. היו לו כל כך הרבה אדמות ולמרות זאת הוא רצה את האדמה של סבי.

סיפור נוסף נוגע למקום של השיח' בח'תיארי (קבר שיח' מוסלמי קדוש בקרבת הכפר אליו נהוג היה לעלות לרגל לתפילות, שבועות, טקסים דתיים וכד' – א"ק). סיפרו לי סיפור על אדם שרצה להישבע בקבר השיח' ונשבע שבועת קשר. ברגע שהוא נשבע, ושיקר – הוא התעוור. הוא רצה להישבע כדי להוכיח שהוא לא עשה איזה מעשה שדובר עליו. הוא בא לשם רואה וברגע שאמר את השקר – התעוור. זה היה מקום זנהוג היה להגיע אליו כדי לערוך סולחה לדוגמא, או להישבע בפני הקדוש.

------------------

שקלוט ראיון עם ע'אזי אללוזי
נערך באוגוסט 2007
בעין ראפא