נולדתי בשכונת אלעג'מי ביאפא בשנת 1926. למדתי בבית ספר אלפריר וסיימתי בו תיכון. בשנת 1945 נסעתי לביירות כדי ללמוד רוקחות באוניברסיטה שם. חזרתי ליאפא ב-16 באוקטובר 1950. באותה תקופה היה עדיין חוק איחוד משפחות שאפשר לי לחזור כיוון שהיעדרותי הייתה ללימודים. תקופה קצרה אחרי שחזרתי החוק הזה בוטל.

יאפא הייתה מקור תהילה וכבוד לכל פלסטין. מהערים המובילות במזרח התיכון. יאפא הייתה מרכז תרבותי פוליטי וחינוכי. היו בתי ספר ברמה גבוהה. תושבי יאפא היו מהמעמד הבורגני האריסטוקרט. נכון שהיו אנשים עניים אבל אפילו העני חי טוב.

אני גדלתי ביאפא. יום הלימודים היה עד שעה חמש. יום ראשון ויום חמישי היו ימים קצרים. אנחנו ומשפחת דמיאני, בעלי מפעל הסבון, היינו חברים ואחים. משפחת דמיאני הייתה אחת המשפחות העשירות ביותר בפלסטין. השאירו ביאפא 36 בניינים, מפעל סבון וחמשה פרדסים. הפרדס הכי גדול שלהם היה בבית דג'ן, 550 דונם. מהפרדסים הטובים בפלסטין. אני וג'ורג' היינו כמו אחים. היינו באים למועדון. באותם ימים היו ביאפא מועדונים ברמה גבוהה. היינו הולכים למועדון "האנטוני" שליד בית ספר טרה סנטה. היינו הולכים לבלות בפרדסים של הדמיאנים, זה שבבית דג'ן ובעוד אחד על גדות נהר ג'רישה – היום שמו הירקון.

בית הקולנוע הראשון שנבנה ביאפא היה קולנוע "אפולו", היה במקום מפעל השיש של אלזקאק. בקולנוע הזה שרה אם כּלת'וּם. אבא שלי היה במופע שלה. יפו הייתה עיר פתוחה לעולם והייתה חלק ממרחב גדול. היה קורה שצעירם מיאפא משחקים במועדון ופתאום מישהו מציע ללכת לבלות בביירות. חלק מחבריי היו להם רכבים כמו ג'ורג' אלדמיאני. היו מגיעים לביירות וחוזרים ליאפא לפנות בקר. מועדון מועדון "סרקל ספורטיב" היה מועדון האריסטוקרטים. היום הוא בניין השייך להסתדרות. היו מגיעים אליו בני האליטה כמו קצינים ואנשי ממשל. מושל המחוז, קרוסבי, היה גר ביאפא. פה היה גם ביתו של הקונסול הצרפתי. אני זוכר אותו היטב, כי המשפחה שלי הייתה נוסעת כל קיץ לביירות ונשארת שם כחודשיים. הייתי ניגש לקונסוליה כדי לבקש ויזה. הקונסול היה מכיר אותי מבית הספר [הצרפתי] שלמדתי בו, היה קורא לי ומחתים את הדרכונים מהר.

בסוף רחוב שערי ניקנור היה מלון "קליף הוטל", בית מלון מפואר. רק מלון קינג דוד בירושלים היה מפואר יותר ממנו בפלסטין. בסוף הרשויות הרסו את המלון, אולי בשנות השמונים, ובנו במקומו בנייני מגורים. המלון היה רכוש למנזר האהבה שבירושלים. איש אחד שמו ברכּאת עם אשתו השוויצרית ושני בניו פיטר וג'וני ניהלו את המלון שנים רבות. היו ידועים. נודע לי שג'וני חי היום בשוויץ.

אני עקבתי מביירות אחרי המתרחש כאן בפלסטין. שמעתי על כיבוש בחדשות. כל יום קראתי עיתונים. האווירה הייתה אווירת כעס וצער על נפילת יאפא. כעס על מנהיגי ערב בעיקר המשפחה ההאשמית שהיא הגורם המרכזי לנכבה הפלסטינית. שורשי הנכבה נמצאים בשנת 1917 כאשר עמד השריף חסין בראש המרד הערבי נגד השלטון העת'מאני [הטורקי]. החלה הנכבה שם. שיחות וייצמן – חסיין וההבנות על הקמת מדינה יהודית הם תחילת הנכבה.

באוניברסיטה בביירות, כל הסטודנטים ממדינות ערב השונות היו מלאי כעס על המנהיגים הערבים. ממלך ירדן ועד מלך מצריים. מי שהיה מעורה העניינים אקטואלים הבין שלא היה לנו סיכוי וכי הסיפור גמור מראש לטובת היהודים. ההסכמים בין המשפחה ההאשמית לבין האנגלים היו נגד הפלסטינים. האנגלים קיבלו את המנדט בפלסטין כדי להכשיר את הקמתה של מדינת היהודים כאן.

יאפא נכבשה כשאני בביירות. כמעט שנה לא היה לי קשר עם משפחתי ביאפא. לא ידעתי מה היה גורלם. אפילו לא ידעתי אם הם חיים או מתים. כל בקר הלכתי לנמל ביירות, עמדתי וחיכיתי למשפחתי. קיבלתי מהאוניברסיטה אישור להיעדר מההרצאה הראשונה כל יום במשך ששה חודשים.

הרבה אנשים מיאפא, שהכרתי כמובן, הגיעו כל יום דרך נמל ביירות. משפחתי לא הגיעה. שמעתי מהאנשים דברים סותרים לגבי משפחתי. הפליטים הראשונים שפגשתי בנמל היו בני משפחת דמיאני, חבריי הטובים ביותר. שאלתי אותם על הוריי ומשפחתי. האשה, אם דאוד, אמרה לי שהם לא עזבו את יאפא, ואף אמי נזפה בהם על כך שהם עוזבים. רוב האנשים עזבו מתוך פחד. משפחתי לא הגיעה והקשר איתה נותק.

אחד עשר חודשים אחר כך, אני זוכר שהייתי במעבדה באוניברסיטה, ניגש אלי השומר והודיע לי שמישהו מהצלב האדום מחפש אותי. איש הצלב האדום הגיע עם מכתב מאבא שלי. זה היה רגע לא יתואר. היה לי חשש שמשפחתי אינה בין החיים. במכתב אבא שלי כתב שהוא פועל להחזרתי ליאפא.

כל התכניות שהיו לי, פתאום נקטעו ואינן רלוונטיות יותר. תכננו אני וחבר שלי, רוקח גם הוא, שהגיע מירושלים לפתוח בית מרקחת בביירות. הייתה לי הצעה לפתוח עסק בסוריה. המכתב שינה את כל התכניות. המכתב היה כאילו מתנה משמיים.

הבקשה של אבא שלי להחזרתי נתקבלה. חזרתי ברכב של הצלב האדום. הוא נסע דרך ראש הנקרה מביירות ליאפא. הוריד אותי ליד הבית שלנו.

זה היה בה-15 באוקטובר 1950. חזרתי לעיר אחרת. בשבילי עיר עצובה. אין בה נשמה. מתוך כמאה אלף מתושבי יאפא נשארו כ- 3200 אנשים. האנשים ברחו בבהלה אחרי טבח דיר יאסין ולא כמו שמספרים שמנהיגי ערב קראו להם לצאת.

לפני הכיבוש יאפא הייתה עיר שוקקת חיים. מלאת תרבות ויוקרה. ב- 1950 הייתה עיר גוססת. גופה ללא נשמה. יש בה אנשים אבל הם זרים. לא הכרתי אף אחד. התחלתי אני להרגיש זר בעירי. תמיד היה אצלי רצון לעזוב שוב. הסתובבתי באלעג'מי בין אנשים זרים. רחובות עם מספרים במקום השמות שהייתי רגיל אליהם. זה שהיום רחוב יפת היה רחוב מספר ארבע. הרחוב שגרנו בו נהיה רחוב מספר 17. הרחוב שהיום נקרא שערי ניקנור היה מספר 42. המספרים נשארו שנים רבות, אולי עשרים שנה. יש רחובות שעדיין ממוספרים או רק לאחרונה נתנו להם שמות. השמות כמובן שמות יהודים ציוניים. לפני הכיבוש רחוב יפת היה רחוב אלחִלְוִה, ביתנו נמצא ברחוב רוק במטע הזיתים ליד מגדל המים. את המגדל הזה בנו בשנת 1935 במקום הכי גבוה ביאפא. לפני שבנו את מגדל המים היה שם מטע זיתים. סבי מטרי ואחיו מיכאל היו הראשונים שבנו באזור הזה בתים וגרו בהם.

לרחובות לא היו שמות רשמיים. התושבים נתנו שמות בעצמם על שם משהו או מישהו. שכונת אלעג'מי נקראה כך על שם השיח' אלעג'מי שהגיע למקום ונקבר בו, קברו קיים עד היום, גם המסגד שם על שמו. רחוב שערי ניקנור היה רחוב הקונט. כי איש עשיר מאוד שגר ברחוב, שמו היה טלמאס, קיבל את תואר הכבוד "קונט" מהוותיקן על תרומתו לבניית כניסת המרונים מכספו הפרטי. טלמאס קיבל את התואר רם המעלה "קונט" והיה היחיד בפלסטין עם התואר הזה. אם תסתכל על חזית ביתו תראה אבן שיש חרות עליו כתר המסמל את המעמד של האיש. ב- 1948 משפחתו ובניו ברחו מיאפא. הוא עצמו נפטר לפני כן.

אני התחלתי לעבוד מיד בבית המרקחת הזה שהיה לאבי. גם הוא היה רוקח. הוא אמר שהוא עייף והיה רוצה שאקח אחריות על בית המרקחת. אני זוכר שחזרתי ליאפא ביום ראשון, ביום שני בבוקר, בשעה שש, אמי העירה אותי וביקשה ממני ללכת לפתוח את בית המרקחת. מאותו יום ועד היום אני עובד כאן. גם הבן שלי הוא רוקח ועובד אתי כבר.

הקשרים עם היהודים ביאפא נרקמו בהדרגה. ניסיתי ללמוד עברית באיזה מוסד אך לא הצלחתי. רכשתי את השפה מהאנשים ומהחיים.

המשכתי להיות אדם מעורב פוליטית. עוקב אחרי החדשות. כותב בעיתונות. שולח מכתבים למנהיגים בעולם וחברי קונגרס. השתתפתי עם חברים בהקמת תנועת אל-ארד [האדמה] בשנות הששים עד שהוצאה מחוץ לחוק.
רוב הכתיבה שלי הייתה על עבד אלנאסר, נשיא מצרים דאז, ומקור ההשראה שלי לפאן ערביות, לאחדות ערבית. אני הייתי האדם היחיד ביאפא שה- 23 ביולי היה חג בשבילי. זה יום עלייתו של עבד אלנאסר לשלטון בהפיכה צבאית. כל שנה ביום הזה סגרתי את בית המרקחת ולקחתי לעצמי חופש. המשכתי כך עד שאבו ח'אלד [עבד אלנאסר] נפטר.

אני מאמין באחדות ערבית. כדי להשיג אותה צריך לשלם מחיר יקר. רק הפיכות אלימות בכל מדינות ערב לשינוי המשטרים הערבים תקדם אותנו ליעד הזה. אפילו אם ייהרגו מליון עד עשרה מליון אנשים זה עדיין שווה את המחיר. רק כך ניפרד מהכניעה ומהנחיתות שלנו. הפיכות נגד כל המשטרים שהם כלבי השמירה של האיטרסים האמריקאיים והציוניים.

----------------

ראיון עם מר פח'רי ג'דאי
נולד ביאפא בשנת 1926
הראיון נערך בבית המרקחת שלו ברחוב יפת שהיה פעם רחוב אלחִלְוֶה
מראיין: עמר אלע'בארי
שפת ראיון: ערבית
תאריך הראיון: אוגוסט 2007