חיי בית הספר
עוד מלפני תקופת המנדט היו בתרשיחא שני בתי ספר.  בית ספר לבנות ובית ספר לבנים.  אסור היה לבנות ולבנים להפגש.  בית הספר לבנים היה עד כיתה ז' ולבנות עד כתה ו'... למשל, חברתי למדה כאן ואחר כך רשם אותה אביה עבד אלג'שי בעכו, כדי שתמשיך את לימודיה, היא היתה ביתו היחידה והוא רצה ללמד אותה, הוא היה עשיר... בבית הדפר לבנות למדו רק מורות, לא היו בה מורים... מורה בשם נסרה היתה המנהלת, היתה עבלה עזאם מעכו, מורה בשם מנוור, היו בערך 5 מורות... המורה הראשונה מתרשיחא היתה ביתו של עלי אבו חמידי, שמה היה עליא, כשסיימה את לימודיה ערכו מסיבה גדולה... בתרשיחא היו יותר מורים ממורות, מתרשיחא לימדו אדיב מסעוד וסאמי בשארה... את אלה אני זוכרת, אך היו יותר מורים מבחוץ... למשל המורה לאנגלית כרם חביב מאלראמה, והמורה אסכנדר מאלח'ליל (חברון) שגר בכפר כי לא היתה לו מכונית.  כל מורה שהעבירו אותו מתרשיחא היה בוכה, הם היו כל כך מרוצים אצלנו... בבית הספר כל שתי כיתות למדו יחד, למשל כיתה ד' וה' יחד.  לפני הכיבוש בתקופה קצרה בא הארכיבישוף חכים ופתח בית ספר לבנות הנוצרים.  מרבית הבנות הנוצריות עזבו את בית הספר ועברו לבית הספר של הארכיבישוף, אני וחברתי רשדיה נשארנו הנוצריות היחידות בכיתה.  אני הייתי אורתודוקסית ורשדיה קתולית, סרבנו ללכת לבית הספר השנ.  אחרי שנה בית הספר של הארכיבישוף נסגר והבנות עזבו את בית הספר.  יותר ילדים נוצרים ממוסלמים הלכו לבית הספר.  בתרשיחא היו הרבה עניים אך כולם עזרו אחד לשני מתוך אחווה, לא כמו היום..

למדתי עד כיתה ו'.  אם היו בזמננו בתי ספר, היינו ממשיכים ללמוד.  אני וילדה בשם רשמיה אבו ח'ריבי תמיד התחרינו על המקום הראשון בכיתה, והתעודה האחרונה שלי היתה הראשונה בכיתה והמורה תמיד שבחה אותי וכתבה לי חכמה, ילדה חושבת, אני מברכת אותך..

פעם חזרתי הביתה וראיתי את אבי חוזר מהעבודה.  אבי היה בונה בתים – היה קבלן בניין – הוא חזר ורצה לאכול.  הוא אהב חצילים קלויים וסלט.  חזרתי עם התעודה, מרוצה, הוא קרא אותה ושם אותה בין ברכיו כשהוא יושב על הרצפה, ואמר לי תביאי לי את פך השמן... כשהבאתי את פך השמן אמר לי למזוג שמן על החצילים.  כששפכתי את השמן על החצילים, שברתי את צלחת הסלט, הוא תפס את התעודה והתחיל לקרוע אותה ולאמר:  אם לא היית חושבת כל כך הרבה, לא היית נהיית כזאת, הוא הוריד את החגורה והכה אותי בה... את הסיפור הזה לא אשכח עד היום... עזבתי את בית הספר לפני 66 שנים, הלואי והייתי זוכה לסיים אותה... הלוואי... רמת הלימודים היתה טובה, לא כמו היום... היינו מאוד מרוצים בחיינו

בבית הספר היינו שרים:
ويلاها ولا هواها، באלוהים לא אשכח אותה, תמיד נזכור את פלסטין
תמיד נזכור את הפלסטין, נזכור את דתנו ומנהגינו וההיסטוריה שלנו
נבוא ונזכור את פלסטין.

העדות, המלאכה והחקלאות
אני זוכרת הרבה דברים מתרשיחא.  אני זוכרת שחיינו ימים יפים, היתה בתרשיחא שכונה נוצרית.  הנוצרים היו מעטים, בערך 50, לרובם לא היה רכוש והם היו בעלי מלאכה או סוחרים, הביאו סחורה מסוריה ומכרו אותה בחנויות,... הם יצרו נעלים וכלי עבודה חקלאיים כדוגמת מכושים ומגלים, חלק מהם היו ספרים.. בתרשיחא היה שוק גדול, היה בו הכל, גמלים, בקר, עזים, כלומר שוק של בעלי חיים וסחורות.  אבי היה קבלן בניין, היה מביא פועלים מצפת.  אבי בנה את רוב בתי תרשיחא, אבל הרסו את רובם ובנו במקומם, כל האנשים בנו בתים חדשים.

למעטים מאוד מהנוצרים היתה אדמה, למשל, לאבי היו בערך 12 דונם אדמה.  הוא היה נותן אותם למוסלמים לעבד אותה, והיינו לוקחים חלק מהיבול... אבל אנחנו לא עבדנו את האדמה... היתה לנו שושבה (אזור גדול בערך 44 דונם), אבי היה מביא פועלים מיאנוח, נותן לכל אחד 4 גרושים ביום, והם עבדו באדמה כל היום, והיו זורעים בה חיטה... כשצמחה החיטה אמי היתה הולכת לשדה ואוספת את החיטה לאלומות... למוסלמים היה רכוש גדול, היו להם אדמות והם עבדו בחקלאות ובמיוחד זרעו טבק.  אדמות תרשיחא השתרעו מכאן ועד נהריה.

הנשים הלכו לחורשות, כשהייתי קטנה הייתי הולכת עם אמי, היא היתה חוטבת עצים ואני אוספת את הזרדים.  כל יום הנשים הנוצריות היו הולכות להביא עצי הסקה, הנשים המוסלמיות היו מביאות עצי הסקה על חמורים... אבל לנוצריות לא היו חמורים... בכל עבודות הבית השתמשנו בעצי הסקה, חממנו בעזרתם מיים, אפינו, בשלנו, לא היה אז גז ולא שום דבר אחר.

לפני 1948 הייתי כל בוקר הולכת לכרם התאנים ומביאה סל תאנים לאבי.  הוא היה אוכל תאנים לפני שהלך לעבודה, אני זוכרת שהוא היה מעיר אותי ואמר לי "יאללה חמודה" היה יודע שאני חרוצה... הייתי מביאה את התאנים עוד לפני השעה 6 בבוקר, הוא היה אוכל תאנים, שותה קפה והולך לעבודה... אח"כ הייתי מתחילה ללוש בצק ולאפות, היתה בת בערך 15 שנים... ילדי אחי היו קטנים, ואני הייתי אחראית עליהם, הייתי נושאת אותם על הידיים... הייתי הולכת לשדה ולכרם, קוטפת משמש... אבי היה מושיט לי מוט ברזל, ואני הייתי קוטפת דלי של משמש, תולה אותו על המוט ומורידה להם, היינו ממלאים חביות ולוקחים אותם לחיפה..

הנשים המוסלמיות היו עוזבות את הילדים שלהן אצל החמות או האחות כשירדו לעבוד בשדה, אבל חלק מהנשים לקחו את הילדים לשדות, היו פורסות שקים על האדמה ושמות את הילדים על השקים.  כשסיימו לעבוד היו הבעלים שלהן באים ולוקחים אותן ואת הילדים.  שבוע אחרי הלידה האשה היתה חוזרת לשדות, עובדת, עודרת את האדמה.  היום יש להרבה נשים סרטן השד, אז הנשים היו מניקות ולא היו חולות בכל המחלות האלו... כשהיתה נולדת ילדה היו מאוכזבים, וכשהיה נולד ילד היו פורצים בקריאות שמחה...

כשנולדתי, חשבו ברגע הראשון שנולד תינוק.  המילדת פרצה בקריאות שמחה וסבתי באה והביאה ממתקים, מכיוון שאבי היה בן יחיד.  כשעלתה על המדרגות, ראתה דודתי את הנרתיק ואמרה לה בשביל מה כל הממתקים האלה, הרי נולדה בת, אמרה לה סבתי "בת!! אני לא הבאתי ממתקים לכבוד התינוק, אלא לכבוד זה שהאם שלמה ובריאה..." דודתי היתה אומרת כל הזמן "בחי אלוהים, הלואי שלא היתה נולדת" אבל כשגדלתי והתחלתי להסתובב, אמרה לי "חמודה, בחי אלוהים את שווה 100 בנים" היא אהבה אותי מאוד... מי שלא נולדו לו ילדים היו אומרים לו "אבו אלבנאת" (אבי הבנות)... המוסלמים היו מתחתנים עם יותר מאישה אחת, אבל אצלנו – מה שבא בא... בתקופה ההיא נוצרים לא יכלו להתגרש, אבל יכלו לעזוב את נשותיהם... למשל היה אדם אחד, שאשתו מתה צעירה, והוא גידל את ילדיו ועד יום מותו לא התחתן בשנית... היו אנשים מבינים ואנשים לא מבינים..

בתרשיחא היו טחנות קמח וגתות שמן... לאבי היתה גת שמן בשותפות עם מוסלמים ממשפחות אבו חסאן וסמארה.  הם עבדו בטחנה ואבי היה לוקח את חלקו.

המוכתארים ומועצת הכפר
בתרשיחא היתה מועצה, איפה שהיום גר אבו בלאל. שמו של ראש המועצה היה תני אבא.  היו מוכתארים לנוצרים, אחד מהם שמו אבו סאמי בשארה.  כשהיהודים כבשו את תרשיחא הוא נבהל וברח.  כשחזר הפסיקו להכיר בו ומינו במקומו למוכתאר את מיכאיל מוסא... אבי היה מוכתאר הנוצרים האורתודוקסים, הוא לא עזב את הכפר ונשאר מוכתאר... למוסלמים היו 2 מוכתארים... בתרשיחא היו מועצה ומוכתארים, המועצה היתה פתוחה כל הזמן, בה היו רושמים לידות ומיתות ומוציאים תעודות לידה ופטירה... המועצה היתה פותרת בעיות שונות בכפר.  בתרשיחא היתה תחנת משטרה בריטית שהפכה אח"כ לתחנת משטרה מרכזית.

על הבגדים והחתונות
הנשים המוסלמיות המבוגרות היו מכסות את פניהן ולובשות חצאיות שחורות וחולצות... אך השאר היו לובשות שמלות עם חגורות ותחרה, ומטפחת לראשן... הנשים הנוצריות היו לבושות רגיל, רק שרוול ארוך, וגם הנוצריות המבוגרות חבשו מטפחת לראשן.

כשהיינו קטנות לא היו לנו בגדים חגיגיים, וכל הבגדים היו נתפרים.  היו בכפר שתי חנויות, היינו קונים בהן בד ותופרים...  הכלות היו תופרות את כל הנדוניה שלהן.  הגברים היו לובשים את הלבוש הערבי המסורתי או הקונבאז, אח"כ עברו ללבוש מכנסיים.

לא היה הבדל בין החתונות הנוצריות והמוסלמיות.  בכולן היו מסיבות ריקודים ודורבקה, רק אלה התחתנו בכנסייה ואלה בפני השיח'... נשים שקולן היה יפה היו שרות, למשל אם ג'ורג' ואם מוסא סובחי שהיתה מנגנת על עוד ושרה, וכשהיתה באה היו אומרים באה הנחמדה.. אצל המוסלמים היתה אחת, שמה היה אם מסבאח, שהיתה רוקדת ושרה אחרי החתן... הגברים היו הולכים מקדימה והנשים מאחורה.  השירים היו שונים מכפר לכפר, למשל בתרשיחא היו שרים

"תרשיחא, עמוד התווך של ההר /   גאוותך על גברייך / מי שנלחם בנו נלחם בו /בחרב נקטע את שפמו".  הבנות היו מתחתנות בגיל צעיר, בערך בין 15 – 20, על רווקה מעל גיל 20 היו אומרים בתולה זקנה... כשאמי היתה בת 15 שנה היא כבר ילדה את אחי... הכלות מאזורי מישור החוף שהיו מתחתנות במזרח היו עוצרות בתרשיחא.  תרשיחא היתה כלת הגליל  וכל הכפרים מסביב כינו אותה עמוד התווך של ההר.

התחבורה
בכל תרשיחא היתה מונית אחת ואוטובוסים.  האוטובוס היה עוזב בשעה 8:00, אבל אם מנהיג היה צריך לסוע בו, היינו מחכים עד שעה 10 ואף אחד לא היה מעז לדבר עד שהמנהיג היה מביע... כשאני אומרת "מנהיג" אני מתכוונת מוכתארים או מנהיגים.

בתרשיחא היתה חברה של נעים מסעוד.  הוא היה נהג.  והיה נהג נוסף בשם מחמד אלדקאק, שהיה מצחיקן.  אני זוכרת פעם הוא נהג את הוטובוס מעכו לנהריה לתרשיחא ולפסוטה, והיה איתו נוסע מפוסטה.  כשהביא אותו לפסוטה הנוסע הזמין אותו לארוחת ערב... אמר לו הנהג:  אני רוצה ללכת, כבר לילה... אמר לו: אני רוצה להתת לך לטעום מאכל שאין טעים כמוהו, שמו כוסאליא...   הביאו את האוכל – והנה זו קובה עם טחינה ועדשים... ואמר לו: תטעם את זה, זה טעים, חריף... וכל הדרך מפסוטה לתרשיחא היה הנהג שר (במנגינה של שיר עממי):  "כוסא ליא, כוסא ליא / שמנו את שמך / בתרשיחא קוראים לך קובה / ובפסוטה כוסא ליא..."

הבריאות
לפני הכיבוש היה מגיע לתרשיחא רופא מעכו בשם נאג'י.  ואחרי הכיבוש, רופא מנהריה בשם נתן פתח מרפאה בבית אבו חסא... השומר היה עובר בכפר וקורא:  תושבי תרשיחא, מחר בשעה מסוימת מגיע הרופא... וכל האנשים היו הולכים ומחכים בתור... לפעמים היו לו תרופות, ואם לא, היו יורדים לעכו... מי שהיה זקוק לבית חולים היה הולך לרמב"ם או צפת או בירות... סבי הכומר היה חולה בסרטן מעיים, ולקחו אותו לבירות.  היתה רכבת לבירות ומוניות "אלעלמין" (מוניות פלסטיניות) שנוסעות מעכו ישר לבירות.  הדרך היתה פתוחה... כשהיינו נוסעים לעכו לחיפה, לא היינו ישנים מרוב התרגשות ושמחה.

על האנגלים ומרד שנת 1936
היה לנו כרם תאנים וסבתי, אם אבי בנתה בו סוכה, היינו ישנים בו היא ואחי הקטנים כדי לשמור על הכרם מגניבות.  אבי היה ישן בבוסתן התפוחים למטה וסבתי בכרם התאנים...
בזמן מרד 1936 הייתי ילדה קטנה, בת אולי 6 שנים... אני לא זוכרת הרבה... אני רק זוכרת סיפור שקרה לי, כשביקרתי את סבתי בכרם והבאתי לה צידה, היא בקשה ממני להשאר בכרם כי היא רצתה ללכת לשאוב מיים מהמעיין למטה... היא ירדה למעיין, והנה התקרבו שני מטוסים אל אדמתנו והחלו לירות... רעדתי מפחד, טיפסתי על עץ תאנה ונפלתי מרוב פחד.  הטייס ראה אותי מהמטוס, הזיז את ידו, ואחר כך נפלו קליעים מהמטוס על האדמה.  כשהמטוס התרחק ירדתי מהעץ ואספתי את הקליעים.

אחר כך באה סבתי כשהיא זועקת "מה קרא אתך נכדתי" ואני לא יכולתי לדבר מרוב פחד, רעדתי כולי והרגשתי ששערות ראשי סמרו כמו קוצים, והייתי צריכה להוריד אותן בכוח... אחרי שכל זה נגמר בא אחי ג'מיל והרכיב אותי על גבו, לא הייתי מודעת בכלל.  ג'מיל היה גדול ממני ב-12 שנים.  אחר כך לקחו אותי לכפר, והביאו אותי אל מרפא שסיפר את שערי ומרח עליו תרופה... את הבעתה הזאת לא אשכח, זה קרה בזמן המרד...
עוד סיפור שקרה עם האנגלים, היה אדם אחד בשם חסני אלדרבי, אביה של בסמה, שהיה נמצא למלא בהר.  כשהחלו לירות בא והתחבא אצלנו בסוכה, והמטוסים רודפים אחריו... המטוס עקב אחריו עד לכפר ואז עזב אותו... בהפצצה הזאת נהגו שלושה או ארבעה.  לאחד מההרוגים היה בידו קילשון – הוא אלם תבן – והאנגלים חשבו שזה רובה, וירו גם באשה שנשאה עצי הסקה... האנגלים הרגו בערך שלושה אנשים. 

כשהאנגלים היו באים לכפר, האנשים היו אומרים, "ח'ברה, השמיים מעוננים" והמורדים היו מתחבאים.  מי שהיה לו רובה היה מחביא אותו.  בתרשיחא היו מורדים מתושבי הכפר וגם מישובים אחרים.

האנגלים היו מצווים על כל הגברים לרדת לבריכה, איפה שהיום מגרש הכדורגל בכניסה לתרשיחא היתה בריכה, ישראל יבשה אותה, כל תושבי תרשיחא היו מגדלים טבק ומשקים את השתילים ממי הבריכה ההיא...
האנשים היו יורדים למטה ונשארים שם כל היום.  לא היו נוטנים להם ללכת, לשתות ולאכול... אני זוכרת שפעם מעכו ושברו את היד של אבו סאמי בשארה כשהם דוחפים ליד השער ושואלים האם יש שם מורדים...היו להם שמות של מורדים כי היו ערבים שהיו מוסרים שמות... האנגלים היו מביאים איתם ערבי, מושיבים אותו על הטנק והוא היה מצביע על האנשים ואומר "זה מהמורדים וזה לא"... אני זוכרת אדם בשם רבאח אלעוד' ממזרעה... מי שהיו חושדים בו היו עוצרים אותו ואחר כך משחררים אותו... הם גם היו נכנסים לבתים והורסים ושורפים..

היה לנו כרך זיתים  ותאנים ליד הבאר.. פעם שבתי ישבה מתחת לגזע התאנה, הלכתי אליה להביא לה צידה, כשפתאום בא מהנדס יהודי מחיפה בשם יוסף כדי לתקן את המעיין.  הוא אמר לסבתי:  דודה, התרשי לי לאכול כאן? אמרה לו "בבקשה, חביבי, שב כאן על האדמה ותאכל" שאל אותה "מה הביאה לך הנכדה שלך" אמרה לו "חצילים" ביקש לטעום, אמרה לו "בבקשה" הגישה לו בצלחת והוא אכל איתנו.  אמרה לו, תקן טוב את הבאר כדי שלא תתקלקל שוב.  אמר לה, "אל תפחדי, העבודה שלי טובה, אנחנו יודעים שזה הכל שלנו, וכל האדמה הזאת תהיה שלנו..." אני זוכרת טוב את הסיפור הזה... המורדים והמוג'אהדין היו באים לאכול אצל הנוצרים, אבי לא היה מספיק ללכת אל החנויות לקנות להם אוכל וממתקים, הם היו נכנסים בבגדיהם מלאי הבוץ ומלכלכים את המזרונים שעל הרצפה... אחרי החלטת החלוקה היתה בפלסטין שביתה, תלו דגלי פלסטין על הכנסייה ועל בית הספר וירו, כי התנגדו לחלוקה.  כל לילה היה אחד מבני הכפר הולך לשמור, ומי שלא רצה שילם לחברו.  אחרי קרב כאברי המורדים היו אוספים אוכל מהבתים, אני זוכרת היה יום ראשון של הלולבים (יום ראשון לפני חג הפסחא, בו עורכים תהלוכות לולבים לזכר כניסתו של ישוע הנוצרי לירושליים) והם אספו לחם ואוכל... בתרשיחא היה רדיו אחד, וכל האנשים היו מתאספים כדי לשמוע חדשות.

כשהייתי קטנה שמעתי שהביאו מעכו ומחיפה אנשים שהואשמו בבגידה וכלאו אותם בכפר.  שמו אותם בבאר והורידו להם אוכל.  עכואי אחד התחבא מתחת לבית שלנו כשהוא מקיא דם... אמרו בגלל תנאי הכליאה... המורדים מתרשיחא הם אלה שכלאו אותו... אני זוכרת שפעם האשימו אדם בשם רכאד אלג'שי שהוא רוצה למכור את אדמתו ליהודים, והרגו אותו...

לפני הכיבוש
לפני שהפציצו את תרשיחא התחלנו לחוש בסכנה, כשהיהודים נכנסו לסעסע שמענו קולות פיצוץ, כי סעסע היתה גבוהה... האנשים אמרו "סעסע נפלה על כל תושביה" בערך 48 איש מתו בסעסע, וכששמענו על הרציחות ועל טבח דיר יאסין, ואנשים באו להתחבא בתרשיחא ולאמר "היהודים באים... היהודים באים..." הרבה פליטים באו לתרשיחא, מכאברי, סוחמאתא עכו וצפת... בכברי למשל, כשהפציצו את דאר סרחאן, כל תושבי כברי באו לכאן, העשירים ברחו, והעניים באו והתחבאו במסגד, והאנשים היו מביאים להם אוכל וקמח ומכילים אותם.

כיבוש תרשיחא
היהודים נכנסו בהתחלה למעליא ואח"כ באו לתרשיחא.  כשנכנסו לתרשיחא במכוניותיהם רוב הכפר היה ריק, מכיוון שלפני כן הם הפציצו אותו מהאוויר.

כשהפציצו את תרשיחא, פגעו במסגד והרגו בערך 18 אנשים... בקשו מאבי שיבוא למסגד כדי לקבור את הגופות לפני שיסריחו, אבי ועוד כמה אנשים חפרו בור במסגד וקברו אותם... בתקופת הכיבוש 'צבא ההצלה' הקים עמוד תליה איפה שהיום נמצא הבנק הערבי... הוציאו שם להורג 3 ערבים שהואשמו בבגידה לטובת היהודים.  אחד מהם מעכו ושמו פרג' מוכר העיתונים, ושני בדווים. הביאו אותם לכפר כי הנהגת 'צבא ההצלה' היתה כאן, גזרו עליהם גזר דין מות ותלו אותם בלילה... מרכז צבא ההגנה היה ליד הבריכה, הצבא הזה לא עשה כלום, רק אכלו ושתו ונתנו לאנשים לכבס את בגדיהם... 'צבא ההצלה' ברח מתרשיחא בשעה 8:00 בבוקר... אני זוכרת שישבתי עם אבי ושתינו קפה, חיילי 'צבא ההצלה' עברו ליד הבית.  אבי אמר להם "לאן, בחורים?" הם לא ענו... אמר להם "לכו, אלוהים לא יברך אתכם" ואז אמר לי "ח'לס, הכל נגמר" למחרת היום באו המטוסים והפציצו את תרשיחא...
למחרת היום בו 'צבא ההצלה' נסוג, באו היהודים.  היתה בכפר רוסיה אחת בשם דבי, שהיתה נשואה לאבו איאד.  האנשים אמרו שהצבא הרוסי כבש את הכפר, וקראו לדבי שתדבר איתם.

כשעזבנו את תרשיחא לא הבננו כלום.  בזמן ההפצצה הראשונה על הכפר, בשעה 5 בבוקר, כבר הייתי ערה כי רציתי לאפות לחם לדרך, ואבי ישב ושתה קפה... מבלי שהרגשנו נכנס אבו מחמוד אלהוארי... הוא רץ וצרח ואמר "הבית שלנו הלך..." הם יצאו לראות מה קרה, ואני בעקבותיהם... היתה לו אחות בשם פוזיה... הראשונה שהוציאו אותה, היא לא היתה שרופה, רק כשהוציאה את אשתו של כאמל ובנו הם היו שרופים... הרבה אנשים מתו בהפצצה הזאת, בערך 18,... צעירה אחת בת 13 היתה בהריון, היא קפצה מהחלון, באו, עטפו אותה בשמיכה ולקחו אותה... לא הספיקו לקבור את כל הגופות כי התחילה הפצצה נוספת, ושמו אותם בערימה... ראיתי הרבה זוועות המלחמה הזאת... פאטמה אלהוארי נפגעה פעמיים ובשתיהן נצלה.  בפעם הראשונה נפגעה בגבה, לקחו אותה לבנת ג'ביל ושם הבריאה.  בפעם השניה היא נקברה מתחת להריסות, שמענו אותה אומרת תזיזו את ההריסות לאט לאט, אני קבורה מתחתיהן.

בזמן ההפצצה השניה היינו בעמק סוחמאתא.  אנשים מתו כשהם ברחו לסוחמאתא, היה ואדי יבש, המטוס הפציץ ואנחנו התחבאנו מתחת לעצי הזית, דודי אמר לנו לאכול מהזיתים (הם כבר היו שחורים) כדי שלא תהיו צמאים... הלכנו עד שהגענו לאחותי שגרה בבקיעה... היהודים היו מפציצים מפעם לפעם... אשה אחת, אשתו של רפעת, היא חיה עד היום, היתה ביחד עם בעלה ושלושת ילדיה בזמן ההפצצה, הם מתו והיא נצלה.. היו צריכים לשאת אותה, היא לא יכלה ללכת, אבל במשך הזמן היא הבריאה, והתחתנו עם רפעת ויש להם היום ילדים...
כשהגענו לבקיעה, לאחותי הנשואה שם... אמרו לנו ללכת ולהתחבא אצל הדרוזים.  הרבה מאוד אנשים התחבאו בפסוטה, בכפר סמיע ובבקיעה.. כי הצבא לא היה מפגיז את הדרוזים.

הדרוזים שרתו בצבא הכיבוש... הם חתמו על הסכם עם ישראל אחרי שחיפה, דליה ועוספיא נפלו (17 בחורים נהרגו בעספיא ודאליה), הם חתמו ולא ידעו על מה הם חותמים... אומרים שהשיח' אמין הוא שחתם... היהודים באו אל הארכיבישוף חכים כדי שיחתום על חובת שירות צבאי אך הוא סרב... מאז השירות הצבאי בקרב הדרושים הוא שירות חובה.

אחרי 3 ימים העבירו קול קורא בבקיעה שכל הזרים יעזבו את הכפר, לא רוצים לראות אף זר כאן, ומי שישאר, הצבא הישראלי יעצור אותו"... הלכנו וישבנו בכנסיה בבקיעה, בית אחותי היה קרוב לכנסיה, היא בשלה והביאה לנו אוכל, היינו רבים שם...

אחרי 13 ימים בא יהודי בשם יוסף אלזינאתי, קרא לאחותי, כשבעלה יצא אמר לו היהודי:
אבו פארס, אשתו של מוכתאר תרשיחא נמצאת אצלך.  אמר לו "כן", אמר לו "תן לה את המכתב הזה".  התברר שאבי שלח מכתב שנחזור לתרשיחא.  לקחנו איתנו קצת דברים, וחזרנו לתרשיחא... האנשים מתו בדרך... אחי ברחו ללבנון, במיוחד בחורים הלכו ללבנון...

אחרי הכיבוש
מעטים בלבד נשארו בתרשיחא.  אבי היה מוכתאר. כשהאנשים התחילו לחזור היו שואלים אותו אודות אדם מסוים, והוא היה אומר להם שהוא מתרשיחא וברח מפחד.  היו מחתימים אותו על מסמכים. אבי היה ערב לצעירים.  פעם ערב לצעיר מעכו בכדי שישאר, למחרת היום הזמין אותו הקצין ואמר לו "יא מוכתאר, אני לא הולך להתחשבן איתך על מעשיך, אבל אל תערוב לכל אחד, הבחור שערבת לו נמצא עכשיו בלבנון" אבי התפלא, ואמר לקצין "קח 100 לירות, אני לא יודע כלום..."  אבא שלי ערב להרבה אנשים.  בעו ממג'ד אלכרום ומג'ת נשים וילדים וישנו אצלנו על הרצפה, בלילה אמי היתה קמה, מקבלת את פניהם ומכינה להם אוכל... אבי לא הסכים שהם ישנו במרכז המשטרה, והיה מביא אותם אלינו... כשחזרתי מבקיעה לתרשיחא הכפר היה הרוס.  המתים שכבו על האדמה והכלבים אכלו את הגופות... הכפר היה ריק למרות שהרבה זקנים נשארו, ואיש לא דיבר איתם כי ידעו שהם הולכים למות בקרב, אבל את הצעירים תפסו... אנחנו עזבנו לפני שהיהודים באו, וחזרנו כשהם בתרשיחא... הם היו תופסים את האנשים שחזרו מלבנון וחוקרים אותם, למשל את פכרי בשארה ואחיו...

הבריחה ללבנון ויחס הלבנונים לפליטים
אחי ברח ללבנון, ושמע פעם שתי שכנות מדברות ביניהן.  האחת אמרה לשניה:  "לכי מכאן, אלוהים יקלל את הפרצוף שלך מיובש כמו של הפלסטינים..." כששמע זאת אחי אמר "אפילו אם אמות בפלסטין, אני רוצה לחזור" וחזר.

במשפחתי היו 5 ילדים ו-8 בנות... בשנת 1948 היינו כולני ביחד, אבל כשברחנו... הבחורים פחדו, ואחי ברחו ללבנון.. זה היה לפני הרישום.  אחר כך הלכה דודתי עם אשה אחת בשם אם רכאד והביאה אותם בלילה אחד, חקרו אותם ואחרי כן נתנו להם תעודת זהות..

אם רכאד הזאת היתה הולכת ללבנון ומבריחה אורז וסוכר וערק, וחיה ממהברחות.  היא היתה לוקחת כסף והולכת ומביאה את הבחורים מלבנון... הרבה אנשים עלו על מוקשים ומתו.. הנשים הן שהיו הולכות ללבנון ומביאות את הבחורים.  הן היו הולכות ברגל מפסוטה לרמיש... הגברים לא הלכו כי הם פחדו שיהרגו אותם.

תעודות הזהות
בהתחלה רשמו אותנו ונתנו לנו פנקסים.  אחי דיבר עברית עוד מימי האנגלים, והוא עבד בחלוקת הפנקסים לאנשים...  ואחר כך התחילו לחלק תעודות זהות.  מי שלא היה רשום, היו מגרשים אותו מהכפר... עד שבא הארכיבישוף חכיך וערב לנוצרים, ונתן להם תעודות זהות אדומות, כמו שהיו למשפחת נח'לה טנוס.
יותר נוצרים חזרו ממוסלמים, אבל גם כמה משפחות מוסלמיות חזרו.  המוסלמים פחדו יותר מהנוצרים, כי השמועה אמרה שהצבא הורג את המוסלמים.

אחרי שחזרנו לתרשיחא כל הצעירים הלכו לעבוד בבניין בקיבוצים... את הבנות שלמדו עד כתה ה' שלחו לעשות קורס של שבעה או שמונה חודשים בחיפה, והעסיקו אותן כמורות לכתות א' ו-ב'.  גם אני רציתי לעבוד, אבל אבי לא הסכים.

סיוע לתושבי תרשיחא אחרי חזרתם
היו אנשים שעזרו... הביאו הרבה בגדים ישנים לנזירות, והיינו ממיינות אותם – בגדי ילדים, גברים, נשים וכל משפחה קבלה קצת... הביאו לנו אבקת חלב ושימורי בשר וחלקו לאנשים.. בנו מוסד לזקנים שלא היו להם קרובים ואם יוסף בשלה להם... חילקו לנו מזון.  הממשלה הביאה וחלקה לנו אורז ושוקולד וקמח, כל משפחה קבלה פנקס של נקודות... כשהתחתנתי, לקחתי מאחי וגיסי את כל הפנקסים וקניתי בהן נדוניה.
אחרי הכיבוש חיינו בתקופת הממשל הצבאי.  היה אסור ללכת למעליא בלי אישור מהמושל הצבאי... את בתינו היינו מאירים במנורות נפט ופתיליות, ולבתי הרומנים הממשלה נתנה חשמל באמצעות גנרטור.

אודות הפקעת הקרקעות והרומנים
הרומנים עזבו את תרשיחא כשבנו להם התנחלויות.  בני תרשיחא הם שעבדו בבניין, רצינו לחיות והם לקחו את כל רכושינו ואדמותינו... כמובן, המושב היהודי היה על אדמותנו, למשל על מטעי התפוחים וכרמי הזיתים שלנו בנו עליהם חלק מהמושב.  הציעו לאבי שימכור את האדמה או יחליף אותה, וכשהוא סרב הפקיעו ממנו את האדמה... שני מוכתארים חתמו על החלפת קרקעות, ואבי נאלץ לחתום גם הוא.

בהתחלה, כשהרומנים באו לתרשיחא היו מוציאים אנשים מהבתים ונותנים את בתיהם לרומנים.  ריכזו את תושבי הכפר באזור אחד, ואסרו עלינו להתקרב לרומנים.

את ביתו של פארס מוסטפא הפכו לבית ספר יהודי.  כשהיהודים עזבו הם מכרו את בתיהם, ואנחנו קנינו את בית בחארה אלדכוארי.  בית הכנסת היה לידינו, והיהודים היו מבקשים מאיתנו שנדליק ונכבה את החשמל בבית הכנסת, כי בימי ששי היה אסור להם להדליק את החשמל.

----------------------

ע'וסטא דכור ע'רזוזי (אם מוריס) – תרשיחא (נולדה בשנת 1930)
מקום לידה: תרשיחה
ראיינו: רנין ג'רייס ווג'די שאהין
העדות צולמה בבית המרואיינת בתרשיחה
תאריך ראיון: 1\11\2006