"... נולדתי בערך בשנת 1934. אין תעודות וניירות כמו האחים שלי. אבל אני יודעת שאחותי נולדה בשנת 1943 ואני קטנה ממנה בשנתיים, בערך. הייתי בת 15 בערך כשנעקרנו מחדת'א.

נשים
בחדת'א, הגבר היה יושב בדיוואן [אגף מרווח בבית, פתוח לקבלת אורחים כל היממה]. האשה והבנות בתוך הבית. אנחנו הבנות של אז לא היינו מפונקות כמו הבנות היום. לא עשינו מסיבות ימי הולדת ולא כלום. לאבא שלי היה דיוואן ידוע, אין דומה לו בחדת'א ולא בסירין. בזמן ההוא הזמין רצף וצבּע מחיפא שיעשו לו את העבודה. הדיוואן היה חלק נפרד מהבית אבל סמוך אליו, עם כניסה נפרדת, כדי שהגברים הנכנסים לדיוואן לא יראו את הנשים שבבית. אבא שלי היה אדם שאהב חיים. פינק את עצמו. לא עבד קשה. לא עבד פיזית באדמה. היה לו אח אחד וארבע אחיות. הוא היה הקטן והיה מפונק. התחתן בגיל 17. אחי הבכור שמו עבד אלרחמן. לאבא שלי ואחיו היו אלף דונם אדמה. כל אחד 500 דונם. אבא שלי היה כל הזמן לבוש יפה ומגונדר, וכל הזמן נסע לטייל, או בטבריה או בירדן או בסוריה. והיה אדם נדיב מאוד ומקבל אורחים.

אדמה וחקלאות
אני יודעת בדיוק איפה האדמה שלנו. מכירה את השמות השונים של האזורים השונים. כשהייתי ילדה קטנה עבדתי באדמה. עזרתי לאח שלי לקטוף סומסום, חומוס ובצל. גם הנשים עבדו באדמה. בקיץ היינו טוחנים את החיטה בכפר כמא. הייתה שם טחנה. הייתה שם גם אחות שעזרה לרפא חולים. הייתה נותנת טיפות לעיניים. גידלנו באדמה אפונה, עדשים וגם פול. זה היה גם האוכל שלנו. היו לנו תרנגולות, פרות ויונים. מזה היינו חיים. כל המשפחות בחדת'א היו להם דברים כאלה בבית. לכולם היו אדמות. אנשי חדת'א היו בעלי קרקעות.
אני זוכרת שהיינו מבשלים בורגול בתוך "חלּה", סיר ענק ענק, הביא אותו מישהו מכפר לובּיה. היינו צריכים כמה גברים שירימו את הסיר הזה ולשים אותו על האש.

ירדנו כל יום למעיין. עין אלבלד, במרכז הכפר. זה מעיין יפה ומסודר. הבנות מילאו מים בכדים, נשאו אותם על הראש ולקחו הביתה. הגברים היו מביאים את העדרים למעיין כדי להשקות אותם. היו מעלים מים מהבאר, ממלאים את השוקת ובעלי החיים היו שותים מהשוקת. היו עוד מעיינות מסביב לכפר. עין אלמע'רה בכניסה לכפר, עין אלחואריה דרומית לכפר, עין אבו אלביג'אן מזרחית לכפר, עין אלחג'ל צפונית לכפר ושם יש לנו אדמות, שטח של 30 דונם.

חינוך
אני לא למדתי בבית הספר. הלוואי שלמדתי. היה בכפר בית ספר פשוט. התלמידים ישבו מחצלות ולמדו את השייח'. הבנות לא למדו. רק הבנים. האנשים חשבו אז שזה בושה שהבנות ילמדו. לכן כל הבנות גדלו כמו עיוורות. לא יודעות כלום. רק הבנים למדו. כשהילד היה מסיים את קריאת כל הקוראן היו מארגנים לו מסיבה. היו מלבישים אותו בגד יפה עם קישוטים, הילדים הולכים אחריו תוך כדי שירה דתית. המסיבה הייתה מתחילה בכתה אצל השיח', היו הולכים בסמטאות הכפר עם שירה, עושים סיבוב בשכונה עד שמגיעים לבית של הילד. שם אמא שלו הייתה מקבלת אותם. האמא הייתה רוקדת משמחה והייתה מכינה אוכל לכל הילדים. אנחנו הבנות לא השתתפנו במסיבה של הבנים. היה אסור. אבל הסתכלנו עליהם מרחוק. אחת המסיבות שראיתי הייתה של ילד שכן, שמו מחמד סעיד. הילד הזה היה לבעלי כשגדלנו.

היו כמה אנשים בכפר שלמדו יותר מכך, כמו קאסם אלטוואהי, מבַּדּא אבו סלים ואבא שלי. אחי עבד אלרחמן המשיך את לימודיו בבית ספר אלאחמדיה בעכו, גם סלימאן בן הדוד שלי ועוד אחד שמו מחמוד אלג'לפי. 

חתונות
אני זוכרות את החתונה של בן דודי סלימאן שהתחתן עם סמיה בחדת'א. זו הייתה אולי החתונה האחרונה בחדת'א. מסיבת האירוסין האחרונה בחדת'א הייתה שלי ושלי ארוסי מחמד. חתונות התקיימו פעם בשנתיים שלוש. זה היה כפר קטן. אם מישהו מהכפר היה מתחתן עם מישהי מכפר אחר, היו הרבה אנשים הולכים להביא את הכלה. היו מלווים אותה בשירה וריקודים. את הכלה היו מרכיבים על סוס. אבל נשים לחוד וגברים לחוד.
לחתונה היו צריכים הרבה עצים כדי להדליק אש בלילות לתאורה, וגם כדי לבשל הרבה אוכל לאורחים. לכן, יום לפני החתונה, משפחת החתן הייתה מבקשת מכמה נערות לחפש עצים בכפר. הטקס היה בצורה כזאת, שהבנות היו מסתובבות בכפר ושרות שיר שיש בו מפארות את החתונה שבבית פלוני עם בקשה לעצים. אז הנשים היו מניחות ערימת עצים בפתח הבית שלהן. והיו גברים שהתפקיד שלהם לאסוף את העצים מכניסות הבתים, ולקחת את העצים לבית החתן. היינו מגיעות בשירה הזאת לכל בתי הכפר.

היו מדליקים אש בלילה במרכז החצר של החתונה, ומסביב לאש היו עושים את הדבקה, את הסחג'ה [שורה של גברים, כתף אל כתף, נעה במעגל עם שירה פולקלוריסטית ומחיאות כפיים בקצב אחיד] ואת המסיבה.זו מסיבת הגברים. הנשים עושות מסיבה נפרדת לכלה בתוך בית. או בבית דוד שלה מצד אמא, או דוד שלה מצד אבא. ערב החתונה הנשים היו עושות מסיבת חינּה לכלה, והגברים היו עושים לחתן. החתונות היו מותאמות לימי ירח מלא. כי היה פחות חושך ויותר נוח לאנשים ללכת בלילה בכפר. כל הכפר היה מוזמן לכל החתונות בכפר, והיינו מזמינים קרובי משפחה או מכרים מכפרים אחרים כמו כּוכּבּ או סירין ועוד.      

חג
בחג, הגברים היו מתפללים בבוקר את תפילת החג במסגד, אחרי התפילה היו מבקרים את הבנות והאחיות שלהם, כל אחד היה שוחט בביתו כבש או גדי והיו מכינים בשר צלוי "סֿינייה" בטבון.
אני זוכרת שאנחנו הבנות היינו נפגשות, עושות סיבוב בין בתי הכפר לברך את הנשים לרגל החג, והיינו לוקחות מהן סולת, כי הבנות היו יוצאות לטבע ומבשלות לבדן. היינו הולכות לגבעה מול הכפר, רק בנות, מבשלות את הסולת, אוכלות ומשחקות. ערב החג היו מלבישים את הבנות שמלה חדשה ומקשטות את הידיים שלהן עם חינה.  

בילוי
פעם השנה, היו באים לכפר קבוצה של צוענים. היו קבצנים. קראנו להם בראמכּה. אחת הנשים שלהם, עליא אלמסֿרייה [המצרית], הייתה גם רוקדת בחתונות אם הייתה חתונה בזמן שהיו בכפר. היא הייתה רוקדת אצל הגברים. הייתה הולכת לגורן, כי כל שנה באו בתקופת הקציר, והאנשים היו נותנים לה חיטה. היא הכירה את כל משפחות הכפר טוב מאוד.

היה גם איש שהגיע מידי פעם לכפר עם ארגז פלא על גבו. זה ארגז שמשמיע מוזיקה ומראה תמונות. היינו משלמים גרוש, מכניסים את הראש לתוך הארגז, והיינו רואים תמונות יפות ושומעים מוזיקה. האיש עצמו היה שר כדי להלהיב את הילדים. הילדים היו צורחים ברחובות " הגיע ארגז הפלא" כדי לבשר לאחרים ולקרוא לילדים.
אשה אחת מלבנון, שמה אם אלעלוכּ [בעלת המסטיק], הייתה מגיעה עם סל על ראשה מלא בדברים קטנים ויפים, כמו חרוזים לקישוט, בשמים ומסטיק. אני בעצמי קניתי ממנה חרוזים יפים ושיבצתי בצעיפים. התכוננתי לחתונה שלי.  

אנגלים
שוטרים בריטיים היו מגיעים לכפר על סוסים. היו ישנים בבית המח'תאר. המח'תאר היה בעלה של דודה שלי, שמו מחמוד עבד אללטיף. לפעמים היו ישנים בדיוואן של אבא שלי.

פעם בשנה היה מגיע פקיד ממשלתי לגביית מסים. אבא שלי היה אומר אם הפקיד הזה יגיע ואין גברים בבית, אל תתנו לו להיכנס. היינו מסלקים אותו. האח שלי עבד אלרחמן עבד שנתיים במשטרה הבריטית.

יהודים
אנחנו והיהודים של ימּה [יבנאל] היינו חברים. בימה הייתה חנות למישהו שקראנו לו ינקלה אלבלקוויש [יענקלה ברקוביץ'], אבו דאוד. היינו קונים מאצלו. אבו דאוד הזה היה מכיר את הנשים של חדת'א. כולן קנו אצלו. היה לו קשה שעזבנו את הכפר. רצה שנישאר. כשרצינו להגיע לטבריה היינו חייבים לעבור דרך יבנאל ואז עברנו ממש ליד הבית שלו. הוא גם הגיע לפעמים לחדת'א לעסקים שלו. אנחנו מכרנו ליהודים חיטה, שעורה ובצל, וקנינו מהם לימונים ואשכוליות. בדרך כלל היחסים עם היהודים היו טובים.

גירוש ועקירה
בעלי היה שכן שלנו בחדת'א, לפני 48. רק מחיצה מאבנים הפרידה בין הבית שלנו לבית שלו. האח שלי רצה להתחתן עם אחותו וביקש את ידה ממנו, אז הוא אמר לו שגם הוא רוצה להתחתן אתי. מחמד, זה שמו של בעלי, סיפר לדוד שלו מצד אמא, כיוון שאבא שלו היה מת, וביקש שיבוא לאבא שלי ויבקש את ידי בשבילו. אבא שלי שאל אם "הילדים" מסכימים? אמרו לו שכן ואז אמר מיד מברוכּ. זה היה ב-1946. כשנה שנה וחצי לפני שנעקרנו מהכפר. עזבנו את הכפר והיינו כבר מאורסים. המשפחה שלי הלכה לכּוכּבּ. זה בערך בחודש מאי. אחר כן חזרנו עוד פעם לחדת'א. קצרנו את החיטה, אספנו את התבואה בגורן והתחלנו לדוש. פתאום הגיעו היהודים. הקיפו אותנו. ירו באוויר. ברחנו. ארוסי והאח שלי עבדו יחד. היהודים לקחו אותם בשבי וכל הגברים שהיו בכפר. אנחנו, הנשים והבנות, לקחנו את החיטה שהספקנו לדוש והלכנו לכוכב. הלכנו בלילה. האנשים פחדו מהיהודים. כבר שמעו על דיר יאסין. בדרך שלנו לכוכב עברנו ליד לוביה, שם ראינו מטוס בשמים חג מעל הכפר, וראינו רכבים וטנקים נוסעים על הכביש. היהודים נכנסו לחדת'א ביום רביעי, לקחו את הצעירים ואמרו לזקנים לכו מכאן. מי שיישאר נירה בו. רוב המשפחות מהכפר הגיעו לירדן. אנחנו היינו בין האחרונים שנשארו בכפר, עם עוד ארבע חמש משפחות. אמא שלי במקור מכוכב. הלכנו לשם כי יש לנו שם משפחה. כוכב נראה מקום בטוח. עוד לא נכבש. יש בו הרבה מערות שאפשר להתחבא בהן אם תהיה מלחמה. מקום גבוה, קשה למכוניות ולטנקים להגיע אליו. הדרך קשה. אפילו לבעלי חיים קשה לטפס לכפר. אבא שלי הגיע לכוכב למחרת אחר הצהריים. הוא אמר שהיהודים לקחו את אחי וארוסי. התחלנו לבכות ופתחנו בית אבלים, 3 ימים. כי היינו משוכנעים שהיהודים הרגו אותם. אחרי כשבוע הגיע נציג מהצלב האדום והודיע שכל האנשים שנתפסו בחדת'א, 17 צעירים, כלואים בבית המעצר בטבריה. אז נרגענו כי ידענו שהם בחיים אבל הם נשארו בכלא כמעט שנתיים. עזבנו את כוכב והלכנו לעראבה ואחר כל לסח'נין. שמענו שכפר טמרה נכנע ליהודים בהסכם ושהמצב שם רגוע ובטוח. הגענו לוואדי סלאמה ונשארנו שם 12 יום. אחר כך עברנו לנחף שעוד לא נכבש, וגרנו שם כחודשיים וחצי. אז היהודים כבשו את גם את נחף. הלכנו לסאג'ור. גרנו כמה ימים בבית המח'תאר. היו אתנו עוד הרבה עקורים מכפרים אחרים. אחרי כמה ימים היה כרוז בכפר שאסור להישאר בסאג'ור וכי הדרך צפונה פתוחה למי שרוצה ללכת ללבנון. אנחנו החלטנו לא ללכת ללבנון כי יש לנו קרובים בכלא הישראלי. הלכנו לטמרה. אחרי שנתיים יצא ארוסי מהכלא, בא לטמרה, עבד שנה ואחריה התחתנו וגרנו כאן בטמרה.

מחמד סעיד אבו אלהיג'א ז"ל, בעלה של גברת כאמלה אבו אלהיג'א, נלקח בשבי ב 1948 ביום כיבוש הכפר

היהודים, מיד אחרי שכבשו את הכפר, פוצצו את המסגד. אחרי כ-15 שנה, אולי יותר, בעלי ועוד גברים של חדת'א נסעו לראות את הכפר. לא לקחו אותי. הכפר כולו היה הרוס. מאז הביקור ההוא, הלכנו הרבה פעמים. אני הולכת כל שנה לחדת'א. אני יודעת עד עכשיו איפה בדיוק הבית שלנו. אני אוהבת את חדת'א. אם תשאל אותי לאן אני מעדיפה ללכת, חדת'א או ירושלים? אומר חדת'א. זה מקום הולדתי. השקענו בו, עבדנו, חרשנו אדמה, זרענו, קצרנו ודשנו.

מי ייתן ונחזור לחדת'א. אולי הדור שלי לא יספיק. רק אלוהים יודע. לו היום היו מרשים לי לחזור הייתי חוזרת. שם כל האדמה שלי, שם הכפר שלי. כאן אנחנו גרים אחד מעל השני ולא מוצאים מקום לבנות בית לילדים שלנו".             
-----------------------

כּאמלה מחמוד אלח'טיב אבו אלהיג'א
מקום לידה: חדת'א
תאריך לידה: 1934 (הערכה)
מקום מגורים נוכחי: טמרה - הגליל
מראיין: עמר אלע'בארי

תאריך הראיון: 18.3.2014