אני דודיק שושני יליד הארץ, נולדתי בירושלים, הסתובבתי עם הורי במקומות שונים עד שהתמקמנו. הגעתי ללהב בקיץ 52 כאשר באתי לראות יחד עם משלחת של גרעין להב שהשתייכתי אליו את השטח שבו אנחנו עשויים לבנות את הקיבוץ. השטח היה כמובן חשוף לא היה כביש לא כל התיישבות שידענו עליה. ידענו כמובן שהגבול נמצא בקרבת מקום. סיירנו, ראינו, התרשמנו ואחרי חודש וחצי התחלנו פה בהקמת האוהלים והצריפים וכל מה שקשור בהקמת הקיבוץ.

התחלנו בהקמת האוהלים והצריפים. הגענו לאזור כאשר פה לא ישבו תושבים אבל ידענו וראינו סימנים שמישהו התגורר פה. ידענו שהתגוררו פה בדואים ואולי פלחים מהאזור לפי שאריות המבנים, היו סימנים של עדרים. באותו יום שהייתי על התל כדי לראות את המקום פתאום הופיע בדואי רכוב על סוס שאל מי אנחנו ואז אמרתי לו שאנחנו מתכוננים לבוא ולהקים קיבוץ הוא אמר ברוכים הבאים. הוא לא ידע כמובן מה זה קיבוץ. ידעתי אז את השפה, דיברנו, הוא לא ידע אף מילה עברית. ואז באמת התחלנו פה לאט לאט במלאכת הבניה. הגיע לכאן גרעין שישב במקום, חלק מהגרעין הלך למקומות עבודה אחרים כדי קצת להתפרנס וכך חלפו השנים.

למעשה בחורף הראשון התחלתי בהיכרות המעמיקה שלי עם האוכלוסייה השכנה. זה התחיל עם השייח סלמן אלאוזייל שהוא בעצם קיבל את פנינו ביום העלייה על הקרקע חגג יחד איתנו וגם שיח' סגל אלאוזייל והם הפכו להיות הידידים הבדואים הראשונים של האוכלוסייה הבדואית בסביבה. השבטים היו רחוקים מאיתנו. השבט של אלאוזייל היה באזור קיבוץ שובל כעשרה ק"מ מאיתנו השבט השני היה ממוקם 3 ק"מ מאיתנו סמוך ליישוב לקיה. זה היה לפני שהעבירו אותם פעם שנייה.

ההעברות של הבדואים נעשו אחרי מלחמת השחרור. מיד אחרי המלחמה היו בדואים שעזבו את הארץ כי הם חששו שיאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב. חלק עזבו למצרים חלק לכיוון ירדן לאן שבעצם יכלו לברוח. חלק אחר, שנשאר בארץ במקומות שונים, גורש לצורך כאילו פינוי השטח לביצוע תוכניות ההתיישבות שדיברו עליהם עוד לפני מלחמת השחרור. זה בעיקר בנגב המערבי. הנגב המזרחי שבו אנחנו חיים בעצם הבדואים כמעט כולם. למשל הקבוצה שישבה בסמוך אלינו היתה קבוצה שכבר בשלהי מלחמת השחרור נורו פה יריות ופינו אותם מעבר לקו הירוק שסומן במרץ 49. הם הפכו להיות ירדנים. הגבול סומן יותר מאוחר. אני השתתפתי אח"כ בסימון הגבול מחדש אחרי שעליתי על הקרקע הראו לנו איפה בערך היה הגבול שהיה מסומן באבנים ובחביות ישנות. ואז ב 54 הגבול סומן מחדש במין פירמידות כאלה מאבן כל 500 מ'. אנחנו התחלנו לעבד אדמות עד הגבול הירדני והירדנים עיבדו מהצד השני.

את השכנים התחלנו אז לאט לאט להכיר ואני התמניתי להיות 'המוכתר' של הקיבוץ כלומר איש הקשר בין האוכלוסייה הבדואית השכנה ובין הקיבוץ והשלטונות שלנו גם. הקשר היה בעיקר בלילות כי השכנים חששו להיראות שהם נפגשים איתנו ביום. היינו קובעים מקום מפגש ומטרת הפגישות היו שכל אחד יכבד את השטח של השני, לא יפלוש לא יחדור עם עדרים ולא עם עיבוד השטחים. שמרנו על הקשרים האלה ובנינו אותם לאט לאט עם כל השכנים מסביב.

אנחנו כל הקיבוץ היינו 85 איש כשהגענו לכאן והשכנים היו כמה מאות אבל אי אפשר היה לדעת בדיוק כי לא היתה הגדרה. היו פה ושם אוהלים של הבדואים והיו לנו גם פה שכנים בחלק היותר צפוני של הקיבוץ שכנים פלחים כי פה היה הגבול בין ההתיישבות הבדואית וההתיישבות הפלחית ואנחנו יושבים על אזור הגבול שלהם. בזמנו היו גם יריבויות בינם לבין עצמם אנחנו לא היינו מעורבים. לאט לאט למדנו להכיר את כל הסיפורים ויותר ויותר נכנסנו להיכרות, למערכות החיים לצורת ההתקבעות שלהם שנעשתה בעיקר אצל הפלחים. כי גם הפלחים השכנים מהצפון היו מן ארעיים כאלה, היו מעט מאוד בתי אבן של שייחים שהם בנו אותם ובאו לגור בהם בעונות.

אצלנו היה בית אבן גדול שלא הספקנו להכיר אותו הפלמ"ח פוצץ אותו בסוף 49 וכשבאנו מצאנו רק שאריות ושרידים. ידענו שהיתה פה אפילו תחנת קמח שהופעלה אז ע"י מנוע שקיבל את המים מבארות שהיו פה באזור. עוד לא היו כפרים באזור, זו היתה התחלה של התיישבות יותר קבועה בעיקר בצפון. ממש בלהב לא היתה התיישבות קבע אלא רק (שרידים של) בית אחד של השייח שהיה מתגורר בו בעונות ואז חוזר לשטחים שלו. את שמו למדתי אח"כ חליל אלפריג'את הוא חי עד היום זקן מאוד בקושי שומע ומבין אבל שמרנו על ידידות עד היום.

בנינו פה יחסי שכנות עם כל השכנים בין פלחים ובין בדואים. בהתחלה השלטונות שלנו לא ראו את זה בעין יפה אבל אח"כ הבינו שלא באנו להילחם פה אלה לחיות, הבינו שאנחנו צריכים לחיות יחד ולעזור להם ולהיעזר בהם בעיקר לעזור להם בעיקר בשנים הראשונות שאסור היה לחצות את הגבול השכן. קיבלנו ושמרנו ועיבדנו אותו עד הקו האחרון וזה ליווה אותנו עד מלחמת ששת הימים שאז נפרצו הגבולות ואז גם כל מערכות היחסים (בינינו לבינם) שהיו פעם חסויות ובלתי ידועות הכל התגלה לכל הציבור.

היו לנו גם במשך השנים כל מיני אירועים שבהם אנחנו סייענו בגלל השקפת עולם וחינוך לשכנים במידה והיה צורך. אם זה היה צורך באספקת מים שלהם (אחרי 60) בהסכמה כי ידענו שהם איבדו פה את הכל. פה באזור היו בארות מים ששמשו אותנו אחרי שעלינו על הקרקע ולפני זה את כל השכנים שלנו מסביב. קצת צפונה מהקיבוץ יש לנו שכנים פלחים חצי בדואים שהפכו מנוודים לתושבי קבע והבאר הזו שנשארה בתחום ישראל בסדר גודל של 200 מ'. אנחנו הגענו להסדר ב-53 שהשכנים יוכלו לרדת לשאוב מים למרות שזה התחום שלנו ובתום השאיבה והשקיית העדר הם יחזרו לכפר שלהם. ובאמת עם השכנים האלה שמרנו יחסים. בנינו מערכת של שכנות לא רגילה שעד היום אנחנו בקשרים הדוקים מאוד ואם האזור שלנו שקט זה בגלל מערכת היחסים שבנינו עם השכנים שלנו כי במצוקה שלהם אפשרנו להם לקחת מים ולפני שהיו לנו עדרים גם אפשרנו להם לרעות באזור שלנו.

לא היה שום פיקוח מהשלטונות אף אחד לא ידע בדיוק איפה אנחנו חיים. היינו קשורים לפיקוד דרום ופה ושם היו באים לביקור מסתכלים ובודקים ומעבר לזה לא היה דבר. היו עוברים סיורים של צה"ל, חלקם טעו בדרך חלקם ידעו לאן הם צריכים לנווט אבל היינו די מבודדים בשטח. גם היום כשבאים לאזור להב ומסתכלים מסביב לא יודעים איפה להב. האוהלים והצריפים היו מאחורי גבעה שמשום מקום לא ראו אותם. היה לנו גם שיר כזה שאנחנו חיים במקום שאף אחד לא יודע איפה אנחנו ואף אחד לא יגיד לנו מה לעשות. נגיד שהיה יכול לבוא הקצין ולומר (בשנתיים הראשונות) למה העדר היה כ"כ קרוב לגבול אמרנו שגם העדר השכן היה קרוב לגבול ואף אחד לא מפריע לשני. מפה צפונה לא היה אף יישוב יותר מאוחר הוקם אמציה אח"כ לכיש והכל היה שנתיים שלוש אחרי שכבר היינו על הקרקע. דביר קמו לפנינו. כשבעה חודשים לפנינו אבל הם יותר מערבה ומעבר לגבעות שאנחנו יושבים עליהם. הדרך ללהב בכלל היתה דרך רהט של היום.

אצלנו באזור פעילות שהפריעה לנו בטחונית היתה בשנת 56' כשהמצרים הפעילו את הפדאינים אותם מסתננים מחבלים שהיו חוצים את הגבול מהרצועה לכיוון גבול ירדן. בכלל ייעדו אותנו לשמור על הקטע הקרוב ביותר בין הרצועה לבין ישראל. להב ונחל עוז הן שתי הנקודות שביניהן גם היתה בשנים הראשונות 53-54 בריחה גדולה מהרצועה של פליטים. בריחה לאן? לכיוון ירדן כאשר אנשים ציפו שכאשר הם יגיעו לירדן ולאזורים היותר עשירים כששמעו שיש תעסוקה שם כמו במפרץ וזו היתה בעצם היעד שאנשים רצו להגיע.. ואז היתה תנועה של פליטים והטעות של מדינת ישראל היתה שבמקום לפתוח את זה זמנית כדי שאנשים יעברו בלילה את המעבר הזה התחילו לחסום את המעבר ובדרך פגעו באנשים ואחכ יותר מאוחר בעקבות זה המצרים הקימו יחידות פדאין שעשו את הדרך הזו כדי לפגע בהתיישבות שהיתה.

אני מדבר על 52-54 אז מתחילה מצוקה קשה ברצועה. אנשים אין להם לאן ללכת. המצרים מונעים מהם לרדת למצרים – גם אין לאן לרדת למצרים – ואז אנשים שומעים שבמזרח יש איזושהי תוחלת. אפשר להגיע לירדן ומשם לארצות המזרח (התיכון) או סוריה כדי שיקבלו אותנו ונוכל להתחיל חיים חדשים. ואז מתחילה תנועה מהאזור הקרוב לנו ביותר שאפשר לחצות אותו בלילה אחד, משפחה שלמה, שתי משפחות. ראינו אותם ופגשנו אותם כי היינו במארבים ובדרך כלל לא נתנו להם להמשיך לעבור וזו היתה לדעתי טעות אסטרטגית של מדינת ישראל. כן, קיבלנו פקודה כי היינו בחזקת חיילים והורו לנו או להרוג אותם או למנוע את המעבר שלהם וגם נהרגו, משפחות, ילדים.

קראו להם פליטים פלסטינאים שבורחים מהמצוקה. את הפעולה הזו בעיקר עשו יחידות שהושיבו פה אצלנו, יחידות של בני מיעוטים בעיקר דרוזים כי זה היה בדיוק אחרי שגם לא מוכר בין דרוזים ובדואים בצפון בנשר במחנה הצבאי, ואז הפרידו את הבדואים מהדרוזים ולפה הורידו פלוגה או גדוד של דרוזים פיזרו אותו לאורך הגזרות האלה והם בעצם עשו את העבודה הזו. זה היה במסגרת פיקוד דרום, יחידה שהיתה אחראית על מניעת הדרך לפליטים. אנחנו הקיבוץ התנגדנו לזה ואמרנו שאנחנו לא מוכנים שבתחום השדות שלנו יעשו את הפעולות האלה כדי שאנחנו בעתיד לא ניפגע מהפעילות הזו. הפעילות הזו הופסקה אחרי שנתיים. הרוב כן הצליחו להסתנן היינו יוצאים בבוקר לעבד את השדות ומצאנו שרידים של הצעדה שלהם שעשו בלילה. אלה אף פעם לא גרמו לנו הפרעה כי אנחנו בעצם המשכנו לעבד, היינו רואים את הסימנים של האנשים שעברו פה במקום. ידענו אח"כ על הפעילות הזו של אותן יחידות צבאיות שהיו פה ועשו דברים שלא היו צריכים להיעשות. מי פיקד עליהם? בואי ואמנע מלהזכיר שמות.

איזה עוד יישובים היו בדרך הזו של הפליטים? השטח היה פתוח. היו מושבים כבר אבל מאוד מסוגרים בתוך עצמם. הבדואים לא עזרו להם, הם השתדלו אפילו לפעמים להסגיר בעיקר כשהיו עוברים מזויינים משם הבדואים הצליחו לתפוס אותם לפעמים ולהסגיר אותם. אני מדבר כבר על 56.

אני לא יכול להגדיר למה קמו הפדאין המצרי. הוא הוקם כי המצרים החליטו להפעיל יחידות מודיעין וחבלה בשטח. לחבל, להפריע, לפגוע בכבישים, זה הם עשו ב-56 בכמה פעולות חד פעמיות כאלה עד שמערכת המודיעין שלנו פגעה בהם קשות וחיסלה את אותה מפקדה שעשתה את הפעולה הזו. בפעילות הזו נהרג חבר שלנו שהיה בדרך מלהב לרחובות. ליד פלוגות היה מארב של אותם מחבלים שירו במשאית שלנו בלילה.
אנחנו באזור שלנו בנינו במשך השנים די מהר מערכת של יחסי שכנות לא קח-ותן אלא יותר של הבנה, מפגשים, עזרה. אם לדוגמה העדר של הבדואי חדר לשטח ישראל והגיעה היחידה של הממשל הצבאי ותפסה את העדר אז בלילה הגיעו אלי השייחים השכנים וביקשו עזרה ואז אמרתי שאעשה הכל להחזיר להם את העדר ולמחרת דאגתי שיביאו את העדר אל מעבר לגבול ויחזירו אותו.

הפינויים האחרונים של מלחמת השחרור שהיו פה באזור שלנו היו באביב 49 מהסיפורים של המקומיים אני יודע שמישהו מיחידה שלנו ירה כדורים לא פגע באף אחד וכנראה ירה להפחיד ואז למחרת אמרו להם שהם חייבים לפנות את השטח שלנו. אלה הבדואים שחיו פה במקום שאנחנו חיים. ואז זה כבר היה אחרי הסכמי רודוס וכל השבט הועבר לצד השני. בלי התנגדות. לפעמים היו כאלה שהסתננו ונשארו בתוך השטח שלנו כאשר השכנים לא הסגירו אותם. הם הקימו אוהל ליד השכנים או איתם וחיים שם עד היום הזה. הם שרידים של שבט רמאדין שנשארו צמודים למשפחות אל אוזייל באזור רהט היום, והשבט עצמו הועבר לירדן.

הגבול אחרי 67 נשאר עד היום ואפילו סימנו אותו חזק יותר בזה שבנו את הגדר לאורך הגבול וזה גם היה למגינת לבנו כי לא רצינו שיקימו פה גדר כי היתה מערכת יחסים שידענו שאנחנו יכולים לחיות. היחסים השתפרו בעיקר אחרי ששת הימים כי הכל נפרץ ידענו שאנחנו מכירים אחד את השני, יכולנו לעזור אחד לשני בפועל בלי לקבל אישורים פורמליים ועשינו הכל. למשל אחרי ששת הימים מתחנו קו מים מהשטחים שלנו אליהם.

זהבה: מי שישמע אותך יחשוב שהכל היה אידילי. היה רצון שככה יהיה. במלחמת ששת הימים הירדנים הפגיזו אותנו ואתה יודע שגם הכוונות שלהם היו לכבוש אותנו. הבדואים לא היו מפריעים להם לעשות את זה. היחסים עם הבדואים בסביבה היו דבר אחד, הירדנים זה דבר אחר. דודיק רואה את חצי הכוס המלאה רואה את הפעילות שלו. היה טוב שהיה לנו בחור גברתן שהיה יוצא בלילות ושומר שלא יקרו פה דברים.

מה היתה התנועה של הבדואים בדרום? זהבה: הבדואים שלנו היו בתוך ממשל צבאי ולא היו חופשיים עד 66 להסתובב בארץ. זו לא היתה תקופה טובה להם. נכון שלך (לדודיק) היו יחסים טובים איתם.

דודיק: אני יכול לומר על היחסים. לדוגמה אם אצלנו פעם העדר עבר את הגבול (עוד לפני 56) בטעות ואז קיבלנו את כל העדר בחזרה. או שהיו לנו גמלים שעברו את הגבול וקיבלנו אותם בחזרה באמצעות אותה ועדת שביתת נשק וכמובן דרכנו. או בחורה רועה שלנו שהלכה עם העדר וטעתה כי לא ידעה איפה הגבול ועברה את הגבול עם העדר. אותה תפסו היא ישבה כמה ימים בכלא ואת העדר גירשו השכנים לצד שלנו. היתה מערכת יחסים שאפשרה לנו לחיות בשקט.

סיפור קטן: בשנת 54 אני מקבל בקשר הודעה מאחד הטרקטוריסטים שהגיע אליו נער בן 14 מעבר לגבול שאני אבוא לקחת אותו. לקחתי אותו אלי הורדתי לו את כיסוי העיניים. סיפר שבא כי רב עם אביו ועם אחיו וברח אלינו... החזקתי אותו כמה ימים החלפתי לו בגדים שלחתי אותו למקלחת המשותפת עד שבסוף ביום האחרון אמרתי לו שאסור לי להחזיק אותו אלא למסור אותו לשלטונות כי הוא בחזקת מסתנן, אמרתי לו שאחזיר אותו לגבול עם מכתב ממני להורים וצירפתי לו שוקולד שהיה אז יקר המציאות. לקחתי אותו כ-5 ק"מ מפה הורדתי בוואדי ואמרתי לו לעבור את הגבול. ידעתי רק את שמו אעודה. אחרי 67 גויסתי להיות בהר חברון אחרי שצהל כבש את השטחים ואז יום אחד הגעתי לעיירה המרכזית לדורה והיינו אורחים של מועצת העירייה ושאלתי אותם על הבחור. זכרתי רק את שמו הפרטי.  קפץ אחד ממועצת העיר ואמר אני יודע מי זה ובאמת הביא לי בנאדם זקן –  אבא שלו. סיפר שאועדה זה ידע להסתדר והלך לעבוד בבית דפוס בירושלים. זה היה כחודש אחרי המלחמה.
הוא (האבא) בא ומחבק אותי כאילו אנחנו מכירים מימים ימימה ומסתבר שנבנתה אצל שנינו מערכת של ידידות שלא קיימת כי לא נפגשנו ולא ראינו מאז. אח"כ פגשתי את הבחור ונוצרו קשרים עד עכשיו. אחיו עבד אח"כ אצלנו בקיבוץ הוא היה בוגר ביס מקצועי ברמללה. עבד אצלנו כ-15 שנה. ועל הקשרים אנחנו שומרים עד עכשיו. גם האינתיפאדה והגדר לא קטעה את הקשרים. יש לנו היום ידידים גם בהר חברון באל בורג'. פעם אל בורג' היה כפר של 4 בתים והיתר גרו במערות היום זה כפר של 4,000 תושבים פלחים.

אז חברון עוד לא היתה מרכז המחוז אלא דורה. אל בורג' כשמו כן הוא – המצודה. זו היתה מצודה צלבנית שאחרי הקרבות שהיו פה במאה ה-13 סלח א דין כבש את השטחים ועלה מהאזור שלנו לכיוון ירושלים והם נסוגו. זה היה אחד המעוזים של הנוצרים באזור הזה. אם היינו רואים פלח עם שיער בהיר אמרנו שהוא שריד לאותם נוצרים. כל דרום הר חברון היה כבוש בזמנו ושינה את ההתנהלות הדתית שלו במשך שנים בעיקר במאה הקודמת שינו את כל אורחות החיים. מאלמנטים יהודיים שהיו אפילו לאנשים שחיו בהר חברון ואח"כ אלמנטים של נצרות. היום כל נעלם והאיסלאם יותר חזק וכבש הכל. מערכת היחסים שלנו תמיד היתה על בסיס של לשמור על חיים משותפים.

בתקופת מלחמת השחרור לא היה לי שום קשר עם אוכלוסיה בדואית כי לא גרתי בנגב. אחי היה בנגב. הוא לחם בפלמח גם כשהנגב היה במצור הוא היה פה במחלקת גבולות ואח"כ הם יצאו וחזרו להילחם לעשות את גמר המלחמה אחרי ההפוגות בקיץ 48. לפני זה הוא היה בפלמח בגדוד שעשה את פעולת הגשרים באזור ים המלח גשר הערבה. אחרי הפעולה הם ברחו לכיוון רמת רחל והערבים הסגירו אותם כי ראו אותם בדרך הם הלכו ברגל מבית הערבה לרמת רחל, הם ישבו במחנה המעצר בדרך לירושלים. אחי נהרג בקרבות בכיבוש באר שבע במלחמת השחרור. נגד הצבא המצרי. העדות שהיתה לי מחברים שלו שהיו איתו שהוא היה מפקד הנגמ"ש והוא פשוט התרומם כאשר כבר הונף דגל לבן במשטרת ב"ש ואז צלף פגע בו. ועד שהגיע לבית החולים הקרוב שהיה בדורות הוא נפטר בדרך. נקבר בדורות ואחרי שנה העבירו את גופתו לחיפה לבקשת ההורים. הוא נולד בגשר ואני נולדתי בירושלים, כשאבי עבד אצל  יוסי לנגוצקי בים המלח.

טוב אז בואי נחזור לפינויים. ידענו על הפינויים של מלחמת השחרור אחרי שבאנו לכאן. ידענו שבאו לבדואים שישבו פה, אמרו להם לארוז את הכל ולהתפנות מהשטח. אל מעבר לקו הירוק. היו בדואים שהצליחו בדרך של קשרים להישאר גם בארץ הם היו חלקי שבט ואז הם נשארו באזור לקיה ואח"כ באזור רהט. אותם פגשנו כשעלינו על הקרקע. אלה שישבו פה הועברו אל מעבר לקו הירוק ולא חזרו ויושבים שם עד היום. אלה שהיו ליד שובל הועברו חלקם מעבר לקו הגבול הרוב הגדול חזרו למקומות הישנים שלהם ואח"כ התמקמו ברהט כי על חלקות האדמה שלהם השתלט איזה שהוא מעבד יהודי. שובל (נשארו בשטח בזכות זה שהם) החזיקו בשטח עוד לפני מלחמת השחרור כי אלה חלקות שהבדואים מכרו למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ועל האדמות האלה הוקמו היישובים. באזור הזה היתה רכישה של קרקעות כבר בשנות השלושים. 11 הנקודות שהוקמו היו על חלקות אדמה שנקנו מהבדואים.

לפני מלחמת השחרור לא פינו אף אחד. אחרי מלחמת השחרור כאילו פינו את השטחים ואת הקרקעות מסרו לעיבוד לתושבים. חלק מהתושבים גרים באזור אחר. לא כאן כי כאן היה אזור הגבול בין הבדואים לפלחים ואם נשאר בודד הוא נשאר לגור עם שבט אל אוזייל או ברהט ואלה היו בד"כ אנשים שהיו מחוסרי קרקע. צריך  להבין שלא לכולם היו קרקעות כמובן. היו חלקים בחברה הבדואית למשל עביד, השחורים, להם לא היו אדמות. חוץ מפה ושם בודדים שקיבלו אדמות שניקנו בכסף ובאו לגור פה עם הבעלים שלהם ולשרת אותם והם עשו את כל העבודות השחורות ואנחנו עוד פגשנו חלק מהם כעבדים למשל חלק מתושבי לקיה שנשארו במקומם עד אחרי מלחמת השחרור מחזיקים בקרקעות עד היום ולצערי לא מגיעים לפשרה לצורך התיישבות של אחים שלהם ובני דודים שלהם אבל זה כבר הפוליטיקה החדשה. הבדואים שהועברו ונשארו בתוך תחום מדינת ישראל בד"כ מצאו דרך לחזור ולגור במקומות שגרו בהם קודם.

עכשיו אני אחזור ואקפוץ לתקופה של 52-56 של אירוע שהיה פה. בתחילת 56 מדינת ישראל התכוננה למלחמה כאשר החשש היה שהמצרים רוצים להתאחד עם ירדן למרות שהמלך אמר שלא ישתתף במערכה כזו, ואולי גם עם ארצות מהצפון, כדי לכבוש את ישראל. ואז הכינו את מבצע קדש. ההכנות למבצע החלו כבר בחורף הקודם למבצע וזה היה חפירת ביצורים למשל באזור שאנחנו חיים. אנחנו היינו כאילו מוצב שצריך להגן על מדינת ישראל מפני חדירה של צבא ירדני שינסה לחתוך את הארץ לשני חלקים (ולחתוך) את הנגב מהצפון. ואז היינו מוצב שהתכונן למלחמה מכל הבחינות בונקרים, מקלטים. לא היה פינוי של תושבים אנחנו גרנו פה, אכלסנו כל מיני מתנדבים (אז נהרג החבר שלנו שנסע להביא מתנדבים לעבודה ובדרך אותם פדאינים שבאו ממצרים פגעו בו הרגו אותו ופצעו קשה חברת קיבוץ שלנו שלקחה איתו טרמפ).

ערב מבצע קדש חלק מהאוכלוסייה הבדואית בנגב המערבי שנשארו  עדיין בתחומי מדינת ישראל קיבלו הוראה לפנות את הנגב. (לנקות אותו) עד לכביש ב"ש-חברון. כל בדואי שישב ממערב לכביש זה (כביש 60) קיבל הוראה לזוז ממקומו. לאן? מעבר לכביש. אף פעם לא אמרו לאנשים גם כאשר גרשו אחרי מלחמת השחרור לא אמרו להם לאן לעבור. אמרו "זה הגבול שלך מפה אתה יכול לחפש לך מקום לחיות בו".

זה בעצם נודע לנו בערב משבט אל אוזייל (היינו פעילים של מפ"ם) בא השייח של השבט אלינו ואמר זה לא יכול להיות, אנחנו איתכם מיום שהגעתם לפה ופתאום אומרים גם לנו לקום ולהתפנות. ואז אנחנו התגייסנו הקמנו צוות פנינו לממשלת ישראל לבטל את הגזירה. ולמעשה כבר היו קבוצות של בדואים שהעמיסו את הגמלים והתכוננו לעבור את ה'גבול' של הנגב הבדואי. היו כאלה שכבר הלכו לצד השני ואנחנו בלילה הסתובבנו בין השבטים היינו בסה"כ 4 אנשים אבל היה לנו קל כי גם השטח היה קטן גם מספר האנשים היה קטן וגם הכרנו היטב את האוכלוסייה. הגענו בעיקר לראשי המשפחות להודיע "אתם לא זזים". משפחת סגר אל אוזייל, שבט אבדו-אבדול, משפחת אבו.... – הם היום תושבי לקיה.

בודדים עברו לאותו שטח ממערב לכביש ב"ש-חברון. בלילה של המבצע הגענו לסיכום היה בין השר ברזילי, שהיה שר הבריאות, ובן גוריון וההוראה בוטלה. לקבוצות השבטים שחלק מהם כבר היו אחרי פינוי פעם. מה שהיום רהט וכל הפריפריה הזו אמורים היו להתפנות. להערכתי הם היו כ-2,000 איש. רק מאות בודדות עברו בגלל זה שהם באו לספר לנו שהם צריכים לפנות כמו למשל השכנים שלנו שהם היום תושבי לקיה. אמרתי להם חכו ובסביבות חצות חזרתי אליהם הביתה ואמרתי להם אתם לא זזים. הם כבר היו ארוזים ומוכנים לפנות.

אמרתי להם אתם נשארים כולכם במקומות. הממשל קיבל הוראה מבן גוריון, שאמר בפירוש שלא יזוזו. הוא (ב"ג) טען שהוא לא ידע על התוכנית הזו ושזו היתה תוכנית של הממשל הצבאי, בדיעבד כאשר פגשתי חלק מהאנשים של הממשל הצבאי ששניים מהם לפחות חיים עד היום הם אמרו שקיבלו הוראה ולמרות שזה לא היה נראה לנו היינו צריכים לבצע את זה כי היינו חיילים. באותו רגע שביטלנו את ההוראה כולם חזרו למקומות שלהם.

לפני זה, ב-52', בסוף 51, לפני שבאנו הנה, היה פינוי של שבט א-סנא שישב באזור לקיה. שהם כבר בתקופת מלחמת השחרור הועבר מהנגב המערבי לאזור לקיה כי פה היה להם מאחז לשבט הזה ואז בדצמבר 49 צהל חשד בהם שיש ביניהם אנשים שמשרתים את המודיעין המצרי ואז צהל הורה לשבט לפנות את האזור מעבר לגבול שכבר היה מסומן. כל השבט קם ועבר את הגבול ומועצת הביטחון בלחץ של ירדן חייבה את ישראל לקבל אותם בחזרה. ואז לא החזירו אותם בחזרה למקומות שגרו בהם. אם המרכז שלהם היה בלקיה קודם כשהחזירו אותם החזירו אותם לאזור שהיום מוקם היישוב מיתר. שם הם ישבו כמה חודשים ובסתיו 52' אמרו להם לעזוב את אזור מיתר היום ולעבור לאזור תל ערד. והם עברו והתיישבו שם. כמובן לא באדמות שלהם אלא באדמות של שבט ג'אהלין שפונו ב-49. שם גם היה בזמנו אירוע שהרגו חוקר שלנו שעסק הכימיה, בפוספטים, חיפשו שם פוספסטים ואז נהרג אחד החוקרים ואז את הג'אהלין שישבו שם גירשו אל מעבר לגבול לכיוון ירדן ועד היום הם יושבים בירדן והם די דפוקים כי הם יושבים במורדות מירושלים לים המלח, הג'אלין האלה שפונו מהנגב. עכשיו מציקים להם בצורות אחרות.

אני חוזר לבדואים שפונו מהאזור הזה והועברו בהתחלה לאזור שהיום מיתר ואחכ העבירו אותם לאזור תל ערד. המסכת הזאת נמשכת כי הבדואים האלה שעברו לאזור תל ערד התחילו לאט לאט להסתדר וגם להתרבות ואז אחרי מלחמת יום כיפור בסוף 74 באו אל הבדואים שעברו את כל הנדודים אמרו להם שהם צריכים לפנות את אזור תל ערד ואתם יכולים לחזור למקומות שלכם באזור לקיה. כי תכננו להקים בסיס אמונים של הצבא ורצו לפנות משם את האוכלוסייה הבדואית ואז המנהל אמר להם לחזור ללקיה. הסיפור שלי בעניין הזה – אני ביום הכיפורים נוסע בג'יפ לשדות שלנו ואני רואה את השכנים שלנו מקימים אוהלים. זה היה סתיו 75' ואני פונה לאלה שהקימו את האוהלים, חלק אני מכיר, ואני שואל מה קרה, הפכתם להיות שכנים שלנו? והם אומרים כן, באו אלינו פקיד ממנהל מקרקעי ישראל ואמר לנו לחזור לקרקעות שלנו באזור לקיה. זה היה אחד ממעשי החלם הכי גדולים שהיו יכולים להיות כאן. רוצים להחזיר אותם למקומות מגורים קודמים? בסדר, אז תכינו תשתיות. תנו לאנשים כביש, מים, חשמל, כל מה שצריך ולא להיפטר ואז לחפש איך לקדם דברים. וזה באמת ככה תקוע עד היום.

לקיה יש לה פריפריה ענקית שאינה בתחום המועצה לקיה אלא בתחום מועצת בני שמעון או עומר. מישהו מהזקנים בעבר ישבו שם והם חזרו ואמרו טוב נשב פה עד שימצאו לנו פתרון וזה נשאר עד היום וכך לקיה לא מתפתחת וזה פשע של מנהל מקרקעי ישראל והפקידים שלו. אפשר היה באמת לעשות דברים יפים וחיוביים אבל לא – אמרו להם קחו את המטלטלין שלכם וזוזו מכאן. מעניין שחלק מהשבטים שלהם חיפשו פרנסות במדינה והיו כאלה שעברו לאזור גבעת ברנר, רחובות, ממש בפרדסים כדי להיות העובדים של בעלי הפרדסים ושם ילדים אפילו למדו בבתי ספר באזור, בלוד רמלה ואפילו ברחובות. ואלה כמעט כולם חזרו לאזור הזה, לקיה, אחרי שחלק מהם עשו קפיצת מדרגה מבחינת התפתחות אינטלקטואלית וחברתית. רק אתמול היתה אצלי חבורה אורחת שהיא מנהלת ביה"ס בלקיה. אימצתי אותה לפני הרבה שנים נאבקתי בשבילה שתהיה מנהלת ביה"ס בזכות ולא בפרוטקציה למרות שניסו להתנכל לה גם הפקידים היהודים וגם הבדואים מראשות המועצה. אבל זה סיפור נפרד.

בסוף 79' נודע שעומדים להקים שדה תעופה באתר נבטים והיתה התנגדות של האוכלוסייה הבדואית ששמעו את התוכניות ואת צורת הפעילות שמתכננים ואז היו שם הפגנות. אני הייתי לגמרי מנותק כי לא יכולתי לעשות מעל ומעבר. יום אחד אני מגיע הביתה ורואה יושבים פה שלושה שייחים מהמרכזים בנגב ומספרים לי את סיפור שדה התעופה והפינוי. אם הממשלה הולכת לעשות את זה עם הסיירת הירוקה ומנהל מקרקעי ישראל צפויה להיות פה מערבולת בלתי רגילה. אתה היחידי שיכול להיכנס לעומק הבעיה. אמרתי שאני מוכן בתנאי אחד: שאתם תחזרו לממשלה ותגידו להם שאני מוכן להיכנס לזה בתנאי שיעבדו לפי תוכנית עבודה שלי. למרבית הפלא זה לא לקח יותר מ-48 שעות הם חזרו אלי ואמרו שאריק שרון רוצה שאכנס לתמונה. אמרתי שאני מוכן ובאמת והתחלתי להקים מערכת ישירות עם הממשלה ולא עם מקרקעי ישראל. ובאמת נתנו לי את הסמכויות והקמתי צוות. סומן השטח להקמת שדה התעופה 40 אלף דונם ומתוך השטח הזה היה צריך לפנות את האוכלוסייה – כעשרת אלפים איש – כמה קבוצות של שבטים... אבו... וחלקים משבטים גדולים גם. אמרתי שבשלושה חודשים אי אפשר להקים מנגנון ותקציבים. נעשה את העבודה בהתאם לאפשרויות. התנאי היה שמנהלים משא ומתן עם האנשים לגבי עתידם: איפה הם יגורו ומה יקבלו תמורת עזיבתם את השטח, כל אחד בהתאם למה שיש לו, ורק ככה נתקדם. דאגתי שיכניסו בחוק סעיף שניתן בכל פעם להאריך אותו בהתאם לצרכים. וזה נמשך במקום 3 חודשים שלוש וחצי שנים. אבל לא פגענו בהליך הקמת השדה. אם היה צריך לפנות אזור למסלול למשל או לפעילויות אחרות אז ניהלנו משא ומתן עם אנשים שיושבים בשטח. אמרתי שלא נתחיל לעבוד בשטח אם לא מראים לאנשים שאנחנו עושים עבורם.

דבר ראשון היה להקים יישוב, ובעיקר בית ספר. הילדים לא למדו, הסתובבו במדבר, ואם למדו אלה היו לימודים ארעיים. ואמרו לי אתה מטורף, רוצה לבנות בי"ס במדבר? בלי כביש, בלי מים? אמרתי כן, נסלול כביש במדבר, נביא מים, קווי חשמל, ותלמידים יבואו ללמוד. שהתלמידים לא יביאו מים ששאבו מהבאר. הקמנו את ערערה בנגב נתנו את השם שהבדואים נתנו לו והתחלנו להכין מגרשים, לפרוץ דרכים והקמתי צוות שמאוד עזרו לי (אדר' רפי לרמן תכנן) ובאמת עשינו את מה שעשינו שלב שלב ובצורה כזו גם אפשרנו לבדואים להיכנס לבתים. הם לא היו רגילים לצורת חיים כזו. ופה הגענו לזה שיש להם בחצר ברז מים, מערכת ביוב, קווי חשמל, וכביש ובעיקר בית ספר. היה מי שהפיץ בשטח שזה לא בית ספר אלא בית סוהר. היו כאלה שבהתחלה התנגדו או לא שתפו פעולה בעיקר הרחוקים יותר. כי כל מה שעשיתי היה עם הסברה. הסברה מבית לבית, לפעמים תוך כדי קטטות בינם לבין עצמם ובין המלווים היהודים. היו שאמרו שאין שום סיכוי אבל אמרתי שהם רוצים את זה וצריכים את זה כי רצו שהילדים ילמדו. היום אני רואה שאין דבר כזה שילד לא ילמד, וגומרים גם תיכון וגם אוניברסיטה. זו הגאווה האישית שלי. אני לוקח לשם קבוצות כדי להראות להם. גם את המרפאה שהקמתי. הבאתי רופא לפי בקשת הבדואים, מרמלה. קרוב משפחה שלהם. פניתי לקופ"ח והרופא הסכים, קיבל דירה בב"ש ועבד בערערה. היום הוא אחד האנשים המרכזיים פה בקופ"ח ובהתיישבות. ושוב – הכל נעשה בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה ולא בכפייה.

הגענו לספטמבר וצריכים לפתוח את שנה"ל לפני זה הילדים שהיו צריכים ללמוד בביה"ס למדו בפחון שהיה בקיץ חום נוראי בחורף קור אימים וכאן באו לבניין בנוי ואז הפיצו שמועות שזה בית סוהר אבל אח"כ הכחישו את השמועות. היום יש שם כבר תיכון וילדים גומרים מכללות ואוניברסיטאות. יש לי דוגמה נהדרת. האבא היה נשוי לכמה נשים והיו לו ארבעים וכמה ילדים. הייתי מתגרה בו ואומר לו שהילדים ילמדו בבית הספר וגם יילמדו כמורים בביה"ס. זה לא היה הכל במקפצה אחת אבל המקפצה היתה הרבה יותר קצרה ממה שחשבו. כן, קיבלתי שכר כעובד מדינה, הוגדרתי כאחראי על פינוי והקמת יישובים באזור נבטים. קיבלתי על זה פרסים מחיל אוויר ואחרים. עשינו מסיבות ולא הסכמתי לאירוע בלי הבדואים, שהם חלק ממקימי שדה התעופה.

כן הם חיו שם עשרות שנים, זה היה אזור לא נגוע ולא היה להם שום קשר למלחמת השחרור. צריך להבין שהשבטים היו מאוד מרוכזים בתוך עצמם בכל מהלך ההיסטוריה. כל שבט שהשתלט על שטח הוא החזיק בו ורק אלה ישבו בו. אלא אם הביאו זרים 'שחורים' או לבנים כדי לעבוד עבורם. גם כאלה שברחו מעזה עוד לפני מלחמת השחרור.

(אצל הבדואים) כשיש אירוע דם, מישהו רצח את מישהו, הוא חייב לעזוב את המקום. אפילו אם כל השבט וכל המשפחה שלו גרים פה. הוא וכל הקרובים אליו עד שמגיעים לסולחה ובעיית הדם נפתרת. יש מקרים שבגלל בעיות דם ובגלל שאין להם הגנה אנשים חייבים לעזוב את האזור ולחפש הגנה וככה הגיעו לכאן לנגב כל מיני שבטים שהשורשים שלהם לא מכאן. הם לא בנים של אברהם אבינו אלא של כל מיני שבטים אחרים. וגיליתי בטיולים שלי בירדן ובמזרח התיכון כולו שמי שרצח ושפך דם חייב למצוא מקלט עד יעבור זעם. וזה עד היום הזה בחברה הבדואית. היום איכשהו פותרים את זה כי אנשים כבר גרים ביישוב ולא יכולים לקחת את האוהל ולחפש מקום מגורים אחר. לכן דווקא מתרבים האירועים של נקמות דם לא רק בנגב אלא גם בצפון כאשר המשפחות לא מגיעות לסולחה ולשלום שומעים על עוד אירוע ועוד אירוע. אחד הכפרים המפורסמים בזה ליד צור יגאל, טייבה או כפר קאסם, כל מיני משפחות שרבו ונשאר ריב ישן ופתאום מישהו מתעורר ונוקם דם אבותיו אם לא דאגו להגיע לסולחה ולהסכם שלום זה מה שקורה. וזה מה שאנחנו לא יודעים לעשות במזרח התיכון, לצערי הרב.

גיוס לצה"ל בקרב הבדואים? פעם היתה נהירה להתגייס לצבא. בעיקר כאלה שהגיעו לגיל. היום כמעט כל מי שמסוגל ימצא עבודה והצבא לא נחשב היום אטרקציה לשרת בו אלא אצל חלק מהמשפחות. אלה שממשיכים מספרם הולך ומתדלדל ואפילו לאחרונה ביטלו את היחידה של הבדואים בפיקוד דרום וזה נשאר במספר אזורים בדרום ששם בדואים משרתים ביחד.

אתמול היתה אצלי חברה. היא בת לשבט לאלה שגירשו אותם לאזור תל ערד. הסבא ידע להסתנן והגיע לאזור גבעת ברנר והתמקם שם. הבן שלו יצא לתרבות ישראלית והפך להיות נהג בחברת הובלה ישראלית בקואופרטיב הנגב. והבן הזה נעשה חבר מאוד טוב עם העובדים שם ועם ההנהלה. הוא גידל 13 בנים ובנות מאישה אחת. וכל ה 13 הם אחד-אחד. ואת הבת הזו הכרתי אחרי שלמדה הוראה והחליטה שהיא רוצה להתמודד במסגרת שלהם בלקיה על ניהול אחרי שכבר הצליחה בהוראה. ואני תמכתי בה ואמרתי לה כל הכבוד מגיע לך אם תזכי במכרז ותהיי מנהלת. היא זכתה במכרז ואז אמרו לה את בחורה את לא יכולה לנהל את ביה"ס יש לנו מישהו אחר. אז מנהל ביה"ס היה יהודי אבל תמכו בזה גם חברים שלה מהשבט כולל קרוב משפחה שלה טאלב א-סנא. אמרו מה נשים עלינו ילדה שתהיה מנהלת, שתעצב את פני הדור? היא זכתה ולכן לא פתחו את בית הספר במשך שנה.

היה לי מזל והיה אז שר החינוך יוסי שריד. הלכתי למנכ"לית המשרד ואמרתי שינהל מי שזוכה במכרז תעשו להם מכרז בירושלים ולא בנגב. ביה"ס עמד שנה סגור, חדש לגמרי, אבל אחרי שנה ומאבק פתחו את ביה"ס והיא מנהלת אותו. בחורה שאני ממש אוהב אותה. האבא דאג שכל הילדים ילמדו. היו לו אמצעים, הוא ידע לחסוך כסף. יש לה אחות שעושה דוקטורט בקנדה. לא, היא לא חקרה את השורשים שלה. בעניין הזה יש להם בעיה. אני חושב שזה ייקח דור. אני הרבה פעמים מכתיב להם: איך לא תבדקו מי היה הסבא של הסבא? ואספר לך סיפור בעניין הזה.

אחרי הסכמי השלום עם ירדן אמרתי שאני מוכרח להתחיל עכשיו כמה שיאפשרו בי ולא יחשדו בי הירדנים בפעילויות כאלה או אחרות. ואחד הדברים שעשינו לקחנו את כל הקיבוץ לטיול בירדן, להכיר. ראיתי שאפשר להסתובב שם חופשי ואז בניתי בגלוי את ההיכרויות שהיו עד אז סמויות עם כל מיני שייחים.

ואז בסיור בירדן אנחנו מגיעים באזור פטרה למקום עם המלווים שלי, בדר"כ שני בדואים (מישראל) ויהודי אחד, ואנחנו נכנסים למסעדה לאכול ומתחילים לדבר עם התושבים. הם שואלים מי אנחנו (הכל בערבית) ואז אחד המקומיים שואל את הבדואי שהיה איתי מאיזה שבט אתה והוא אומר לו אני משבט אבולגיאן. השני נבהל. אתה לא יודע שיש בינינו דם? איך אתה מעז להגיע לכאן? וההוא באמת לא ידע שיש דם ביניהם. המסורת היתה שבני השבט אבולגיאן ברחו מאזור פטרה לארץ ישראל והגיעו לקבל מקלט אצל שייח אל אוזייל ונתן להם חלקת אדמה. שוב, זה לא הופך אותם לבעלי הקרקע כי בעל הקרקע הוא שייח אל אוזייל אבל הוא עזב את מקום מגוריו בגלל הדם.

אותו דבר היה לי עם מישהו שהשבט שלו ישב פה בלהב לפנינו והיום הם יושבים בירדן. והוא איתי בטיול ואנחנו אורחים של אחד השייחים הגדולים – שבט אבו-עלא שהיה יועץ המלך לענייני הבדואים. ואנחנו יושבים וכל הזמן האישה מפצירה בנו שנאכל. מהון להון מדברים ואז שואלים את הבדואי שאיתי, אעודה, מאיזה שבט אתה? והוא אומר אני מרמדין, שכנים שלנו. והאישה אומרת – יש לנו דם עם שבט הרמדין משנות השלושים של המאה הקודמת. הם נפרדו וכל אחד הלך לדרכו. בינתיים היתה מלחמת השחרור ואז פינו אותם משם וגם היום הם בירדן. ואז הוחלט שבמקום הזה שהם יושבים יעשו סולחה. והיא שכל הזמן לחצה עלינו לאכול צהריים אמרה עכשיו אתם לא זזים מפה עד שאוכלים. לחצו ידיים, התנשקו. חזרנו לארץ הבדואי רץ לשבט שלו וסיפר שדודיק עשה סולחה בינינו לבין שבט אבו עלא. הנכדים היו אולי נפגשים באיזה מקום ולא יודעים שיש יריבות. אז זהו, עשינו סולחה.

ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــ

דודיק שושני, קיבוץ להב, היה אחראי מטעם התנועה הקיבוצית על הקשר עם הבדואים בנגב מהקמת הקיבוץ ב-52, נמצא איתם בקשר עד היום.
אשתו זהבה השתתפה בראיון
ראיינה וכתבה: יודית יהב