לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?
פידא תומא (פ): ליפתא שייך לזיכרון ולזהות הקולקטיבית שלנו, הוא חלק מהנכבה והזיכרון שלנו את 1948. אין פלסטיני שלא מכיר את ליפתא. צילמנו את המקום כשעדיין יכולנו להגיע לירושלים; אנחנו יודעים מה קרה שם, כיצד האנשים גורשו. מה שהתרחש בליפתא זה משהו שכל הפלסטינים יודעים.ל: האם תושבים הגדה המערבית יכולים לבקר שם?פ: לחלק יש תעודת זהות של ירושלים, הם יכולים ללכת לשם. חלק מקבלים היתרים לבקר בליפתא, אבל רק לפעם או פעמיים בשנה. אני עוברת במכונית שם פעם בשבוע אבל אני בד"כ לא מבקרת שם, רק לפעמים.
ל: איך זה היה עבורך לבקר בליפתא?
פ: בגלל עבודתי בריואק הכפרים הפלסטיניים מאד מוכרים לי, כיצד הם נראים, ההקשר, הארכיטקטורה... ליפתא מאד מיוחדת בגלל העושר של הפרטים הארכיטקטוניים, כיצד נראים; זה מראה עד כמה אנשי ליפתא היו עשירים אסתטית. לראות את הבניינים הללו זה גם מאד מרגש עבורי, בגלל שאני יודעת שזו היתה אדמה פלסטינית. אני יכולה לתאר לעצמי משפחתו גרות שם ועכשיו... אינני אוהבת ללכת לשם, זה כל כך יפה, לראות את כל ההרס הזה זה לא קל.
ל: כיצד אנשים ברמאללה שומרים את ליפתא בזיכרון שלהם?
פ: יש הרבה אנשי ליפתא ברמאללה, הם קהילה מאוחדת. ליפתא היה עשיר; זו היתה קהילה של אנשים משכילים. רבים עדיין נושאים את השם ליפתאוי, שמשמעותו שזו משפחה מליפתא. הם מקיימים חתונות יחד, הם מכירים אלו את אלו. הם עדיין מקושרים. יש זיקה בין האופן בו אנו מדמיינים את ליפתא כפי שהיתה לבין איך שאנחנו רואים את הליפתאוים היום. איך החיים היו נראים שם בעבר.
ל: כיצד נעשית מעורבת בקואליציה להצלת ליפתא?
פ: יעקב עודה סיפר לנו על הקואליציה, על פעילותה ועל תכניות הבניה. איננו פועלים בשיתוף עם הממשלה הישראלית או עם עיריית ירושלים ואיננו יכולים לקחת חלק בקואליציה זו. היכולות העיקריות שלנו הן הידע בארכיטקטורה ובמורשת והיכולת לתעד ולסווג. אנחנו רוצים שהכפר ינצל, אבל איננו שותפים בהליך המשפטי הפורמאלי.
ל: מה לדעתך יקרה לליפתא?
פ: אינני יודעת אבל אני מציאותית. אני מקווה שהקואליציה תצליח להציל את ליפתא אבל אני חושבת שצפוי לה מאבק קשה. אינני חושבת שעיריית ירושלים תבטל את תכניתה "לפתח" את האזור, ולהפכו לפארק ארכיאולוגי נוצץ, לקניון או למגורים...
ל: מה היית רוצה שיקרה שם?
פ: שהכפר ינצל כמובן, אבל אינני יודעת איך... לא הייתי רוצה שהם יתחילו לבנות שם, זה מכאיב לי. אולי זה צריך להישאר כמונומנט לאנשים שחיו שם, כעד למה שהיה קיים. אבל כבר הפסדנו חלק עצום של ליפתא, ובכל חורף בתים נוספים קורסים. יש לשמר את הבתים אבל לא כמוזיאון פתוח. אם ישראל תציב שלטים שיתארו את ההסטוריה הם בוודאי לא יספרו את האמת. כפי שאני רואה את זה... רק להציל את הכפר, רק להציל את הבתים בגלל הערך האסתטי והארכיטקטוני שלהם.
ל: אבל אם הבחירה היתה נתונה בידיך?
פ: הייתי רוצה שהמשפחות ישובו וישתמשו בבתיהם; זה רכושן וזו זכותן. שימוש בבתים מציל אותם; הם צריכים להיות חלק מחיי האנשים שוב. אני מאחלת זאת לליפתא אבל זה לא יקרה. עליך להיות פרגמאטית בעניין זה ורק להציל את הבתים, תשכחי את פלסטין וישראל, תשכחי את ההסטוריה... אינני יודעת מה לומר.