לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?
סוסוני בג'יס (ח): משפחתי מליפתא, אבי נולד שם ב-1943. כשהיה בן 17 נהיה לפליט, נסע להרבה זמן והתמקם בארה"ב. בגלל זה נולדתי בארה"ב אבל מ-2007 התחלתי לפתח עניין בארץ של אבי. עכשיו אני גר גם כאן וגם בארה"ב.
ל: מתי התחלת לעבוד עבור אגודת ליפתא?
ח: דוד שלי התחיל את אגודת ליפתא בארה"ב ב-1984, כדי לשמור על הקשר בין הליפתאוים. יש לנו סניפים בירושלים, עמאן, שיקגו... הם בכל מיני מקומות אבל בו בזמן שומרים על אנשי ליפתא יחד.
ל: מה עושה את ליפתא כה מיוחד, שונה מכפרים אחרים?
ח: הארכיטקטורה. כשאת מגיעה מיפו לירושלים הדבר הראשון שאת רואה זה ליפתא. האנשים שם בנו את הבתים להגנה. ליפתא היה המגן של ירושלים. ליפתא הוא כפר כנעני; הוא קיים למעלה מ-4,000 שנה. במקור הוא היה מחנה צבאי לפרעונים המצרים. הוא גם היה כפר צלבני, הם כינו אותו קלפסטה.
ל: איך היה לך לראות את ליפתא בפעם הראשונה? באת עם אביך?
ח: בפעם הראשונה שבאתי לכאן, למעיין, חשתי באמת שהיתה חברה שחיה כאן. היו כל כך הרבה אנשים שונים כאן, ההיסטוריה שלהם נשארת. כשאני מביט על הבתים אני רואה קשרים בין האנשים הללו. אבל אני גם שואל את עצמי מדוע נמנעה הזכות ממשפחתי לחיות כאן. אלא שאינני רואה זאת כאי צדק, אני רואה את זה כרצון האל. אני מקווה שיום אחד ישראל תכיר בכך שלפלסטינים יש כאן היסטוריה, לא הגענו לכאן לפתע ביום אחד. אנחנו מהאדמה הזאת. אם את מגדלת עץ, עליך לטפל בו. בגלל שאולצנו לעזוב, לפחות הם יכולים לטפל באדמה ובתים שלנו, הם מתמוטטים.
ל: האם יש מקום שאתה אוהב במיוחד בליפתא?
ח: אני חושב שאת העמק שמוביל לרחוב יפו. רחוב זה היה מוביל כל הדרך מירושלים לליפתא. הבתים ליד רחוב יפו, באזור שנקרא עכשיו רוממה, הם היפים ביותר בשבילי; הם נראים כמו מעיר גדולה. זה כמו מרכז ניו יורק או משהו, את רואה את ניו יורק בקנה מידה קטן, באופן היסטורי. רואים שהבתים היו קשורים האחד לשני, הבתים יצרו את החברה. האנשים חיו יחד; הם חלקו את המרחב שהוא הגורם הכי ייחודי בליפתא לדעתי, הקרבה בין האנשים.
ל: האם הבאת משהו מהבית של אביך חזרה לארה"ב?
ח: יש לי את עצמי. אני מביט על עצמי במראה כל יום ואני זוכר שאני מליפתא. אבי נהג לספר לי על המאבק, כיצד נהיו פליטים. כשאת מאבדת כל מה שיש לך בן לילה, את מנסה להיאחז בזה ככל שתוכלי. כשאת מאבדת הכל מה נותר לך מלבד הזיכרון? אז מה שלקחתי מליפתא זה הזיכרון שלי, וחלק גדול ממנו זה מה ששמעתי מסבא שלי, מאבי, מדודתי. זה היקר מכל.
ל: מה לדעתך יקרה לליפתא?
ח: אני מבין שלא ניתן ליצור מחדש את החברה שהיתה לנו לפני 65 שנה. אנחנו רק מבקשים מעריית ירושלים לטפל ולתחזק את הכפר שלנו. אולי, אם זה מה שהאל מתכנן עבורנו, הילד שלי יחיה כאן. אם זה טוב לאדמה ולארץ, למה לא? אינני אומר שאנשי ליתפא צריכים לשוב, אבל הם בנו את הכפר הזה, אז לשכן כאן אחרים משמעותו לשנות את המקום, הוא יאבד את ההיסטוריה שלו. אינך יכולה לקחת זרע של שקד ולגדל ממנו תפוז.
ל: אם היית יכול לבחור מה היית רוצה שיקרה?
ח: אני רק מקווה שהדור שלנו ישמר את הקשר לאדמה. לישראל זה גם חשוב שיהיו בה אנשים מקושרים למקום הזה במשך זמן רב. מדינה צריכה שורשים והם היו גם שורשים מוסלמים ונוצרים. דברים משתנים, אנשים באים והולכים אבל ליפתא הוא כפר היסטורי ואנשים נותרו כאן אלפי שנים. אני מקווה שבעתיד אנשי ליפתא יטפלו באדמתם כפי שאבותיהם טיפלו בה.
ל: האם אתה רואה אפשרות לשוב לליפתא?
ח: לדעתי המלחמה ב-1948 היתה מלחמת אזרחים ואנחנו, אנשי ליפתא, נתקענו בין הצדדים. האנשים חיו על אדמתם בלי להתעניין בפוליטיקה; אתה חי על אדמתך עם מי שנמצא בה. אם נוכל לשוב לכך זה יהיה נפלא. כשאני מסתכל על ליפתא אני רואה את זה כהזדמנות לשלום בין שני העמים. אם הממשלה הישראלית תעשה צעד גדול להכרה בכך שלאנשי ליפתא הזכות להיות כאן זה היה יכול להיות צעד שיוביל לשלום.