לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

יוני יוחנן (י): ב-1951 כל היהודים מעיראק, מכורדיסטאן, באו לישראל. היינו שם יותר מ-2,000 שנה וסוף סוף שבנו לישראל. הוריי היו משם. בהתחלה הם הלכו למעברה, סוג של מחנה פליטים, לשנה אחת. ב-1953 הממשלה הביאה את האנשים מכורדיסטאן לליפתא. לא רק מפני שרצו לתת לנו בתים אלא גם כדי להבטיח שהתושבים שהיו שם לפנינו לא ישובו. ליפתא היתה כפר ערבי, כמו כפרים רבים אחרים. אבל הם ברחו במלחמה. מתי שהגענו לכפר לא היה בו חשמל, לא מים, שום דבר, כמו מדבר. זה היה מאד קשה בהתחלה. אני נולדתי כאן בשנות השישים. כילד היה כאן טוב מאד, היו עצי פרי רבים, היה מעיין. זה לא היה כמו היום, הוא היה מלא באנשים, בכל בית מישהו גר. 

ל: האם היתה תחושת קהילתיות בכפר?

י: כן. כולם היו מכורדיסטאן. רבים הכירו אלה את אלה מראש. הכורדים הרגישו כאן בבית, הבתים דומים לבתים בכורדיסטאן. שם הם גם כן חיו בהרים, עם עצים וגנים. אחרי שיהודי כורדיסטאן הגיעו לכאן המנטאליות שלהם השתנתה. הם היו צריכים לצאת לעבוד כאן, שתיים עשרה שעות ביום, אז לא היה להם פנאי לעבוד את האדמה. זה שינה את חייהם. לא היו להם גנים גדולים כאן. 

ל: אילו סיפורים שמעת מהוריך על כורדיסטאן?

י: הרבה סיפורים. הם החליפו שם סחורות בסחורות, לא השתמשו בכסף. זו היתה קהילה קטנה וכולם היו יהודים. היו מאד פרימיטיבים; ידעו אולי לקרוא את התנ"ך. רק את זה. הם לא דיברו עברית, כשבאנו לליפתא דיברנו כורדית.

ל: מה היתה הסיבה העיקרית שבגללה הוריך עברו לישראל?

י: כשהורי עזבו את עיראק הממשלה שם לקחה מהם את כל רכושם. אפילו את טבעת הנישואין לקחו. הם היו עשירים שם ועניים כאן. הם עזבו את עיראק כי אחרי מלחמת 1948 השתנה היחס ליהודים בעולם הערבי. הם לא חשו בטוחים עוד. המלחמה כאן היתה לא טובה עבור היהודים בכורדיסטאן, תימן, מרוקו... לפני 1948 אני חושב שהורי אפילו לא חשבו על לבוא לישראל, הם היו עשירים, היו להם גנים, עצי פרי, חיים טובים.

ל: האם הוריך התחרטו על בואם לישראל?

י: אף אחד לא מתחרט שבא לישראל. הייתי בכורדיסטאן בשנה שעברה. זה אסור ליהודים לבקר שם אבל רציתי לראות את האדמה והכפר של אבי אז נסעתי לשם. זה היה נפלא. עבורי זה היה כמו חלום לבקר שם כי תמיד שמעתי את הסיפורים על הגנים והמים, אז היתה לי התמונה הנפלאה הזו בראשי. רציתי ללכת לראות שם הכל.

ל: האם יש לך זיכרונות מסוימים מליפתא?

י: זה אינו זיכרון שלי, אבל זיכרון חשוב מאד לאנשים היה כשהנשיא ביקר בליפתא ב-1958. הוא היה בשוק מכך שאנשים בישראל חיים כך. הוא עמל קשה כדי לארגן חשמל לכפר. האנשים היו גאים מאד על שהנשיא ביקר אותם ועל כך שהביא לנו אור!

ל: מתי עזבו הכורדים את ליפתא?

י: בערך ב-1965 אנשים החלו להתלונן על תנאי החיים בליפתא. היינו מנודים, העירייה לא סיפקה דבר, ולא היה בי"ס. כדי ללכת לבי"ס היית צריך ללכת ברגל יותר משני ק"מ מעלה ההר. לבסוף בנתה הממשלה בתים לתושבי ליפתא במקום אחר. כמעט כולם עזבו בסביבות 1967. רק בתים אלו הסמוכים לכביש לת"א עדיין מיושבים, רק 13 משפחות נותרו כאן.

ל: מתי בנית את הבית הזה?

י: בנינו את הבית הזה במשך השנים. התחלנו מאפס אבל אני מניח שאפס זה גם משהו. בהתחלה לא היתה מקלחת, לא שירותים, רק חור בחוץ. בנינו אותו לאט, וכעת, אחרי 60 שנה, הממשלה רוצה להשתמש באדמה ולסלק אותנו. נגד זה אנחנו מוחים.

ל: אין חוק שאומר שאם אתה חי יותר משבע שנים...

י: יש חוק אבל הם שינו אותו. עכשיו גם אם אתה חי 200 שנה זה לא מספיק. הממשלה לא רואה את האנשים הקטנים. יש שני סוגי אנשים בישראל, האשכנזים והמזרחים. הם חושבים שהם יותר חכמים מאיתנו, אנחנו יודעים זאת.

ל: איך זה עובד במקומות אחרים בישראל? אנשים רבים קיבלו בתים מהממשלה אחרי 1948.

י: הם נתנו חינם אלפי בתים פלסטינים. אבל עכשיו הם אומרים שהם עדיין שייכים לממשלה. זה לא רק כאן, יש בין 20,000 ל-30,000 בתים בישראל שלבעליהם אין מסמכים כלשהם. הם חיים בהם 60 שנה אבל הם לא יכולים למכור או לשנות אותם מפני שהממשלה טוענת שהם אינם שייכים לדיירים הללו. הם רוצים לפנות אותנו ולמכור את הקרקע לאחרים. זה קורה כל הזמן בכל מקום. אינני נאבק רק עבורי אלא עבור כל ישראל. 

ל: איך היית רוצה לראות את ליפתא בעתיד?

י: אני חושב שליפתא צריכה להיות מקום של זיכרון עבור ערבים ויהודים. יש כאן הרבה היסטוריה. כשאתה מסתכל על ליפתא אתה יכול לראות 1,000 שנה אחורה. אנשים חיו כאן; כל אבן כאן עשויה ביד, אחת לאחת. לפני 1948 אנשים חיו כאן וגם אחרי 1948. אולי מכאן יוכל לבוא שלום. יוכל להיות מוזיאון עם היסטוריה ערבית ויהודית, הכל במסגרת אחת. זה יוכל לפתוח פתח לעתיד.