לאורה ון ריג' (ל): מה קשר שלך לליפתא?

ראידה אדון (ר): כשהייתי ילדה הפלסטינים לא דיברו על 1948, הם פחדו. אבל את גדלה ואת צריכה לפתח נקודת מבט עצמאית. כשהייתי נוסעת לאקדמיה בצלאל לאמנות בירושלים הייתי תמיד רואה את ליפתא מהאוטובוס. הייתי שואלת את האנשים באוטובוס מה המקום הזה, כי הוא היה יפיפה. אז הבנתי שעלי לעשות שם משהו. כשהלכתי לליפתא הרגשתי אנרגיה רבה, הקשבתי לשקט ולרוח והיה נדמה שהבתים מדברים אלי. רציתי לצעוק, אבל הצעקה שלי היתה הרוח שם. החלטתי לעשות וידיאו עם שמלות שחורות, שמלות ריקות בליפתא (הוידיאו נקרא פסאתין, שמלות). הבחנתי שהבתים והשמלות הם אותו דבר. בבתים אין אנשים והשמלות אינן מכילות את הגופים של הנשים.

ל: איך אנשים הגיבו שם כשצילמת את הוידיאו?

ר: יש בעיקר דתיים. הם עזרו לי לשים את השמלה בבריכה; אני יודעת שהם חושבים שהמים שם קדושים. הם לא ידעו מה אני עושה, לא שאלו. הם רק עזרו לי, זה היה מדהים. לי זה היה בסדר, אינני אמנית פוליטית, אני רק עושה מה שאני רואה ומרגישה.

ל: עבורי פסטין היא עבודה פוליטית למדי.

ר: אינני יודעת. זה יכול להיות, אבל זה בעיקר על המקום. גם יהודים יכולים לצפות בוידיאו ולחוש בעצב מהצד שלהם. זו ארץ משוגעת.

ל: האם יש שם מקום שאהבת במיוחד?

ר: אהבתי את כל הבתים, הייתי יכולה להישאר שם. אני חושבת שצריך להביא אנשים שיגורו בליפתא. אני לא חושבת שהם יכולים להיות יהודים, זה מסובך מידי. זה משהו... זה שם ונותן לנו לזכור מה שקרה. לא לקחתי איתי דבר מליפתא, זה לא שייך לי.

ל: האם הדימוי שלך על ליפתא השתנה?

ר: ליפתא היה ממש חשוב לעבודה שלי. דמיינתי שאם השמלות היו מדברות, אילו סיפורים הן היו מספרות. יצרתי דמויות עבור השמלות. לשמלה אחת נתתי את הדמות של עאישה. דמיינתי את עאישה שגרה בכפר אחר. היא נשואה ויש לה שני בנים. אבל היא מליפתא, אבל אינה יכולה לשוב לביתה. לעיתים בעלה רצה להתעלס איתה אבל היא לא היתה מסוגלת. היא אמרה לו שאם הוא רוצה את גופה הא צריך להשיבה לביתה, לאדמתה. בלי שתהיה באדמתה היא אינה מרגישה את גופה. כשאני פושטת את השמלה זה כאילו היא יוצאת מעורה של עאישה.

ל: יש תכנית לבנות בליפתא בתים חדשים.

ר: הם רוצים לבנות בליפתא כדי שלא יצטרכו לזכור מה שעשו. עליהם לדבר עם הפלסטינים, להכיר בכך שהיו לא טובים כלפינו. למחוק הכל איננו פתרון. מדוע אני צריכה לחוש זרה בארצי? אני חושבת שהם לא יכולים לבנות שם. אנשים רבים יתנגדו לכך, פלסטינים ויהודים. זה מקום יפה, מה רוצים לבנות שם? וילות, קניון? כדי שאנשים ילכו לשם לעשות קניות? הם משוגעים.

ל: מה היית רוצה שיקרה בליפתא?

ר: אני רוצה... אני רוצה שליפתא תישאר. הפלסטינים לא יכולים לשוב, הם לא יתנו להם. אבל גם לא הייתי רוצה שזה יהיה למוזיאון. אבל אני לא יכולה לבחור. אני יכולה לעשות את הפרויקטים שלי ולפחות הם ישארו. אנשים יראו אותם, זה יהיה כמו זיכרון. אני חיה ואני פלסטינית וגם זה זיכרון. הם יראו אותי, אני כאן, הם לא יכולים למחוק אותי.

מתוך הוידיאו פסאתין של ראידה אדון בליפתא / From the video Fasatine by Raida Adon at Lifta