לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?
ציפי קירמה (צ): הייתי ילדה כשבאנו מכורדיסטאן לליפתא. הייתי בת שלוש או ארבע כשהגענו. זה היה קשה מאד. האנשים שבאו מכורדיסטאן היו עשירים, אבל הם הגיעו לכאן מחוסרי כל כי הממשלה העיראקית לקחה מהם הכל, אפילו את בגדיהם. בישראל המצב הכלכלי היה רע, לא היתה עבודה, לא דיברנו עברית, לכן אי אפשר היה להתקבל לעבודה בבניה או בניקיון. הם הגיעו לכאן גאים מאד, אבל זה כאילו שאתה מאירופה ושמים אותך בחושה באפריקה, עליך להתחיל מאפס.
ל: איך ליפתא היה נראה כשהגעתם אליו?
צ: אבי קנה בית מתימנים שגרו בו רק מספר חודשים, כי היה להם שם קשה מידי. לא היה כלום בבית, הוא היה ריק, לא היה להם כסף לרכוש משהו לביתם. ההורים שלנו ויתר התושבים היו נאבקים מידי יום רק כדי להביא הביתה משהו לאכול. לחלק היו שלוש עבודות שונות רק כדי להאכיל את הילדים, במבט לאחור אינני מבינה איך ההורים שלנו הסתדרו. כשאבי רכש את הבית הם דיברו רק על כמה כסף הם יקבלו מזה, ללא עו"ד, ללא חוזה. הם לחצו ידיים, כמו בכורדיסטאן. לחיצת ידיים אחת הספיקה. היה קשה לחיות בהר. אם קנית שולחן היית צריכה לשאת אותו ק"מ במורד. כל מה שהיית צריכה, אוכל מהשוק, כל דבר, היית צריכה לשאת למעלה ולמטה בהר, למעלה ולמטה... אפילו את הזבל היה עלינו לשאת למקום כלשהו ולשרוף אותו, העירייה לא אספה אותו.
ל: האם אנשים גידלו משהו בגנים?
צ: היו עצי שם פרי; לכל בית היו קצת גפנים ועצים סביבו. זה היה נראה הרבה יותר טוב אז. אבל זה היה רק למשך חודשיים בקיץ, לא יותר. בחורף היינו מבעירים אש בעזרת עצים בתוך הבית, הוא היה מלא עשן, אבל חם.
ל: איך את זוכרת את ליפתא באופן כללי? באור חיובי או שלילי?
צ: זה באמת היה קשה מאד, אבל יש גם זיכרונות חיוביים. כילדים היה לנו קל יותר, היינו שווים כולם. כשהייתי בת 14 הלכתי לבי"ס בירושלים. זה היה בי"ס עם ילדים של דוקטורים, אנשים מאירופה, אנשים מהממשלה, ואני הייתי שונה. לא היה לי כסף לספרים; ניקיתי בתים אחרי שעות הלימודים כדי לממן אותם. אם את שואלת אותי אינני יודעת כיצד חייתי כך. רק אני וילדה נוספת מליפתא הלכנו לבי"ס בירושלים. הם לא אמרו לנו משהו אבל הרגשתי שהייתי שונה. כשהייתי חוזרת הביתה אף אחד לא יכול היה לעזור לי עם שיעורי הבית, כי אף אחד לא ידע כיצד לעשותם. זו היתה מלחמה ללמוד, אני זוכרת.
ל: איך פגשת את בעלך, דוד?
צ: הלכנו לאותו בי"ס בליפתא. מתי שהתחלנו לעבוד הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד באותו מקום בו הוא עובד. אמרתי שכן ונעשינו חברים (צוחקת בקול גדול).
ל: את מבקרת לפעמים בליפתא?
צ: כן, עכשיו הייתי רוצה לגור שם, אם הייתי יכולה להשיג שם בית. אבל אם הייתי שבה לשם הייתי משנה הכל. כשהיינו ילדים להורינו לא היה כלום, היינו ישנים עם עוד שניים במיטה אחת. עכשיו זה היה יכול להיות שונה. אולי הם צריכים לעשות בליפתא משהו כמו גלריה לאמנות, או מוזיאון. הם צריכים לשמר את זה לפחות. לאנשים רבים יש תחושות נוסטלגיות לליפתא.