לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

יעקב עודה (י): אני פליט מליפתא, גר כיום בירושלים. נולדתי בליפתא וכשהייתי בן 8 גורשנו משם. אני זוכר את אבי נושא את אחותי הצעירה ואת אחי על כתפיו. טיפסנו ל'דרך יפו', שם חיכתה משאית. שלוש משפחות היו כבר במשאית. 'דרך יפו' הייתה חסומה על-ידי הכנופיות הציוניות אז נאלצנו לפנות מערבה לרמללה. לעולם לא אשכח את המשאית הזאת של חאג' חאמד. פעם הרציתי בפני פליטים אחרים מליפתא ברמאללה. כשסיימתי ניגש אלי אחד מהקהל ואמר: 'אתה יודע, הבטחתי לך שהמשאית תחזור שוב לרחוב.' אמרתי שאני מקווה שיום אחד עוד נשוב לליפתא במשאית זו. הבן של חאג' חאמד שמר עליה וחידש אותה! זה היה דודג' מ-1938. האיש לבש בגדים מסורתיים כפי שאביו, נהג המשאית, היה לבוש. כשהוא הגיע עם המשאית אנשים בכו, אני הייתי אחד מהם. אני יודע שלא נשוב במשאית, אך זהו סמל בחינוך הדור הצעיר. ליפתא היא אחת מתוך 538 כפרים שנהרסו ב-1948 בנכבה. אנחנו פליטים מפלסטין, לא הגענו מטוקיו או מהירח. ליפתא מייצגת את הסיפור הפלסטיני; היא משמשת מעין סמל. 

ל: איך ילדיך רואים את ליפתא?

י: אנחנו מארגנים סיורים לליפתא, במיוחד לדור השני והשלישי. אולי שמעת מה גולדה מאיר אמרה אודות הפלסטינים, שהם ישכחו את אדמתם. אך אני משוכנע שהיא טעתה. אף אחד לא ישכח. זקני הכפר העבירו לנו את המסר ואנחנו ממשיכים להעבירו לדורות הבאים. ילדי מספרים את הסיפור טוב ממני. 

ל: האם יש מקום מיוחד בליפתא שאתה תמיד חוזר אליו בביקורים?

י: נהגתי לבקר בכל המקומות. נולדתי בבית – חלקו עדיין עומד - בו נולדו אבי וסבי. יש לי רגשות מיוחדים לבית זה, אך אני מחשיב את כל ליפתא כביתי. ל: האם לקחת איתך דברים מליפתא?י: בטח. פעם ביקרתי בבית משפחתי. יש לי מקל שניתקל במשהו מתכתי. הרמתי וראיתי שזה היה חלק מדלת של ביתנו. לקחתי אותו. היה לי הלבוש המסורתי ששמו אלקומבאז, ירושה מאבי, אך כשהישראלים הרסו את הבית ב-1969 איבדנו הרבה דברים. איבדנו את המפתח לבית בליפתא, איבדנו את הלבוש של אבי, הבגד שלבש כשברחנו מליפתא. הם ירו עלינו; הם ירו לו בין הרגלים. הוא לא נפגע, אך נוצרו חורים בבגד, מהכדורים. אמי שמרה את הבגד כעדות למה שקרה וכדרך לשמר את ריח בעלה. אבי נפטר מוקדם, עצביו הושפעו ממה שקרה. אבי נשאר שלושה חודשים נוספים לאחר שברחנו. הבחורים נשארו שם כדי להלחם. כשהוא מצא אותנו אחר-כך היינו במצב אומלל. ללא כסף, כלום. זה היה קשה לו, בכפר חיינו כמלכים, ועכשיו התגלגלנו ברחובות, מחפשים אוכל. הם הרגו את הכבוד שלנו. הוא לא יכל לאכול. הבטן שלו והנשימה לא פעלו כמו שצריך, העצבים שלו. הוא נפטר בגיל 35. לאחר שהוא נפטר אמי נעשתה אמא, אבא, מורה, מנהיגה... אמי הייתה גדולה. 

ל: איפה הבית שלך?

י: יש לי שני בתים. אחד על צלע הדרך ליפו, והאחר נמצא בערך כ-30 מטר מהמעיין.  זה הבית שאבי עבר אליו כשהייתי בן שנתיים. הבית של סבי לא היה גדול מספיק. אני זוכר שמהמרפסת יכולנו לראות את החיים בכפר, שהתרחשו מסביב המעיין. החיים היו כל-כך יפים ושקטים. אני זוכר את הימים האלו; הייתי משחק עם שאר הילדים, מבלה בגינה, כמו האנשים האחרים. אני אוהב את הזכרונות שלי. אני גם זוכר את הבית בו נולדתי, בית דודי, כי היינו מבקרים בו כל הזמן. אני זוכר את הכניסה המקושת שהיינו עוברים דרכה בדרך לבית. המאפייה היתה מצד ימין. בבית, היינו עולים מיד לקומה השנייה, בקצה מצד שמאל היה חדר שבו גרנו. היתה חצר גדולה, היינו שם הרבה... הקומה הראשונה היתה מיועדת חיות, לדודי היו פרות, כבשים וחמור. וגם תרנגולות, לכל בית היו תרנגולות. קומת הקרקע שימשה לאיחסון מזון. היינו יחד עם עוד ארבע משפחות לפחות בבניין הזה.  הגג נפל ב–1993, ירד הרבה שלג בחורף. בגלל שהם עשו חורים בגג נכנסו מים והרסו אותו. אבל אני זוכר את הגג, אני זוכר. הקירות עדין עומדים, מחכים. תגידי לקירות שאני לא אתכופף. את חושבת שאני אתכופף? לעולם לא. אני עדין עומד כי יש לי סיבה מוצדקת. כל שאנחנו מבקשים זה לחיות חפשיים בארצינו כמוכם ואחרים בעולם. זה לא ימשך כך לעולם. זו שלומדת היסטוריה יודעת את העתיד. איפה הקיסר הרומי? הצרפתי? איפה הבריטים? 

ל: איך אתה רואה את עתידה של ליפתא?

י: אנחנו נאבקים לשמר את ליפתא לפחות כפי שהיא במצבה הנוכחי. אולם היינו רוצים לבנות אותה מחדש. לא לחזור כדי לגור בה, אלא לשמר אותה כמוזיאון היסטורי ארכיטקטוני. אלו דברים שחייבים להשאר למען העתיד. כעדות, כשעור לעתיד. ולאפשר גישה חפשית למקום. אני חולם על חזרה לליפתא, לשקם ולשפץ את הבתים ולגור שם. אני חולם, אני מקווה שהיום הזה יגיע, אם לא בדורי, בדור הבא. אבל עכשיו אנחנו נאבקים להרחיק את הבולדוזרים מליפתא. 

ל: האם לא קשה לך לדמיין את הבית שלך כמוזיאון?

י: כן ברור, אבל כעת, בגלל הכיבוש, כל הכפר הוא מוזיאון, הבתים, הכבישים, בגלל התכנית להרוס אותו, יחד עם הזכרונות שלנו, החיים שלנו. זה לא אפשרי לחזור הביתה עכשיו, לכן חשוב לשמר את ליפתא כעדות חייה, כמורשת תרבות פלסטינית, כמוזאון פתוח. הרס הכפר, הרס הבתים נחשב כחלק מטיהור אתני. לא מדובר במשהו שקרה לפני 2000 שנה, אלא בזכרון שלי ואני עדין חי. הכפר עדין כאן, את יכולה לגעת בו. 

הלבוש שאביו של יעקב לבש כשעזבו את ליפתא / The type of the dress Yaakub's father wore when they left Lifta