לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?
סלווא נאסר (ס): לא נולדתי בליפתא, הזכרונות שלי נובעים ממה שסיפרו לי אמי ואבי על חייהם שם. משפחות מורחבות היו גרות יחד במבנה גדול, עוזרות ודואגות אחת לשניה בגידול הילדים. זאת הסיבה שהיו יותר ילדים במשפחה בהשוואה להיום. היה מישהו שיטפל בהם. לאמי היו עשרה. הם גרו בשמחה יחד עם כל השכנים. הם סיפרו לי שהיה להם בית מאד יפה בליפתא, אך מעולם לא הייתי שם. גדלתי במזרח ירושלים, הלכתי לקולג' 'שמידט'. כשהסתכלנו מעבר לחומה היינו רואים את מערב ירושלים. ראינו את היהודים שמה והבנו מה קרה לאדמה שלנו. נסעתי לאנגליה ללמוד.
ל: מה הסיפורים שהוריך סיפרו אודות ליפתא?
ס: הם היו מספרים שהחיים שם היו יותר קלים. כולם הכירו אחד את השני ועזרו זה לזה. זה היה כמו משפחה אחד גדולה. הסיפורים ששמעתי היו בקשר לכך שהזמן משנה אנשים. בליפתא כולם היו כמשפחה אחת, אך כיום כל אחד חי בשביל עצמו. שני ההורים עובדים ואין להם הרבה ילדים כמו פעם. בליפתא אמהות נשארו בבית. אמי לא ידעה קרוא וכתוב אך היא היתה חכמה מספיק כדאי להעניק לכל עשרת ילדיה חינוך טוב והשכלה. האנשים מליפתא ידועים כמשכילים ובעלי חינוך טוב.
ל: האם פעם ביקרת בליפתא?
ס: אחרי כל השנים האלה אמי ואחיותי ביקרו שם, בזמן שהייתי באנגליה. הן נסעו לביתם ברוממה, היו בו אנשים שגרים שם עכשיו. הם אמרו: "זה הבית שלנו". האנשים אמרו שעכשיו זה הבית שלהם. כשאני באה לירושלים לפעמים אני הולכת לראות את ליפתא. אני לא יורדת, רק מסתכלת למטה. אני רואה את המקום מלמעלה, זה מאד יפה. אף פעם לא ירדתי, לא היה לי האומץ ללכת לבד. אני לא מכירה אף אחד שם. בפעם הבאה אני מקווה לרדת.
ל: האם הוריך שמרו על קשר עם אנשים אחרים מליפתא?
ס: אני זוכרת שלאבי היה חבר יהודי טוב, הרבה לפני 1948. אחרי המלחמה הוא בא מהצד המערבי של ירושלים לצד המזרחי כדי לחפש את אבי. הם נשארו חברים אחרי 1948. דברים נחתכו ככה, זה לא קל... הם הפרידו את האדמה והאנשים כמו עוגה. שמעתי שהם רוצים להתחיל לבנות בליפתא. יהיה חבל להרוס את הבתים הישנים, רק כדאי לשים שם גורדי שחקים. אני מקווה שהשלום ינצח.