לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

אמינה (א): נולדתי בליפתא בעיר העתיקה. כשהייתי בת שלוש עברתי לאיזור הר הצופים, לשטח שהיה שייך לליפתא. הייתי עוזרת לאבי בקטיף הזיתים. לא היה חשמל, השתמשנו בנורות נפט. אני זוכרת את החתונה של דודתי בליפתא, באתי לשם עם אבי. הזוג שהתחתן רכב על סוסים ושאר אנשי הכפר הלכו מאחוריהם. הכלה והחתן רכבו כל אחד על סוס משלו. כולם שרים, הם אמרו שזה מביא מזל טוב. הם קראו: 'תתכונן, אבו-מוסה, כשהם מגיעים תהייה שמח עם בנך בחתונתו ותבטיח שיש אוכל לכל האורחים!" 

ל: איך את זוכרת את החיים שלך בליפתא?

א: חיינו חיים פשוטים אך שמחים. לא היה צריך ללכת לשוק, כל מה שהיינו צריכים היו השדה, העצים והידיים שלנו. כשהן סיימו את עבודתן הנשים היו יושבות יחד ומכינות בגדי מסורת. כל בוקר הן היו אוספות עצים לתנור. הן היו צריכות ללכת רחוק כדי למצוא עצים. לאנשים היה זמן אחד לשני, כשמישהו היה חולה כולם היו מבקרים ומביאים חלב. אם זה לא עזר, היו מרכיבים אותו על חמור ולוקחים אותו לבית החולים בירושלים. סבי עבר לאמריקה כשאבי היה עדין צעיר. הוא עבד קשה, סיתת אבנים לבתים בליפתא. הוא לא רצה להשאר כאן. לפני שעבר לאמריקה הוא הציע שהמשפחה תעבור להר הצופים. הוא אמר שמזג האויר יותר טוב, שהחיים יהיו יותר טובים. 

ל: האם גרת בהר הצופים ב-1948?

א: גרנו בהר הצופים בזמן שהמלחמה כבר התחילה. הותקפנו על-ידי היהודים, פחדנו לצאת מהבתים. כשהם הגיעו לבתים עם רובים נשארתי בשדה כדי לברוח מהיריות. 

ל: איפה שאר המשפחה גרים כיום? לאן הם הלכו אחרי המלחמה?

א: משפחתי הופרדה. דודי גר בעמאן, ביתי גם כן, בת אחרת בבית-לחם... כל משפחה פלסטינית הופרדה, נחצתה על-ידי הרבה גבולות. הגדה המערבית, עמאן, אירופה. פגשתי איש מחברון, הבנים שלו גרו בשש יבשות שונות! כל אחד במקום אחר, זה כאילו שאין לו ילדים... אנחנו היינו מבקרים ברמללה פעם בחודש בערך, זה היה הרבה. כיום בני נוסע לרמאללה ולתל-אביב! הזמנים השתנו. 

ל: האם את מבקרת בליפתא?

א: כן, ביקרתי בה פעמיים. אני כבר לא יכולה ללכת לשם, הגב שלי לא במצב טוב. השביל לשם קשה, אז אני כבר לא הולכת לשם. הפעם האחרונה שביקרתי הייתה לפני עשר שנים. בית סבי עדיין שם, עדין עומד, אבל אי-אפשר לחזור. לראות, לבכות וללכת.