אורי: תראה, אתה צריך להבין, זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות, וזאת הייתה הרגשה וזו הייתה גם המציאות ההיסטורית.. בטח... זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות. אז היא הורגשה גם בגליל ובוודאי הורגשה גם בגוש עציון. אז לא הייתה שאלה – הייתה שאלה לשרוד ולהקים את המדינה או שזה ייגמר הסיפור הזה.
רנין: מה הפקודות שנתנו לכם בתקופת הלחימה, אתה אמרת שאני לא לחמתי?
אורי: לא הייתי בקרבות שכבשו כפרים
רנין: אבל, החברים שלך האחרים שהיו בקרבות, איך האמונה הזאת התבטאה בהוראות שהיו?
אורי: ההוראות היו לכבוש גבעה כזו, או גבעה אחרת או כפר אחר, לתפוש את הכפר. מה זאת אומרת איך?
רנין: מה עשו? איך תפשו?
אורי: ירו עד שנכנעו או ברחו, מה זאת אומרת איך? כמו שנלחמים
גאולה: כשהייתי בצפת עבדתי במחסן הפרודוקטים, אז מדי פעם היו מביאים פרודוקטים, שאלתי מאין, אז אני לא זוכרת לא כל כך מה ענו לי, עכשיו שאתה שואל שהם סחבו את זה מהבתים של התושבים הערבים
אורי: שנטשו
גאולה: שהם יצאו
אורי: בטח שללנו שלל, גם פה, מה זה אנחנו, הייתה קבוצה, קראנו לה קבוצת המפרקים. פרקנו גגות, בטח, ממה שהיה אפשר להשתמש לקחנו
עמי: אתה יודע על כפרים באזור של גוש עציון?
אורי: לא נהרסו שום כפרים בגוש עציון בזמן המלחמה
עמי: כפר אחד שקוראים לו חירבת זכרייה, מוכר לך?
אורי: בטח, זה היה כפר שישב ממש בלב הגוש, הוא קיים עד היום
עמי: אתה בטוח?
אורי: בטח, מה זה, הם קיימים וישנם
עמי: לא, אבל בזמן המלחמה
אורי: הם ברחו אחרי שיירת העשרה [ב-11 בדצמבר 1947]
עמי: למה הם ברחו?
אורי: פחדו מנקם. היה קרב גדול בג' שבט, ב- 14 לינואר, התוקפים שהיו בפיקודו של עבד אל קאדר חוסייני שהיה מפקד, קראנו לזה, הכנופיות של כל אזור ירושלים ויהודה, היו להערכת מומחים היו כאלף תוקפים, הם חתכו את הגוש, הגיעו עד לבתים הראשונים של חרבת זכרייה
עמי: שהם היו נטושים?
אורי: לא, לא היו נטושים, שם ישבה יחידת התגבורת של הסטודנטים של חי"ש ירושלים, זה היה המשלט של הגוש, זה היה מקום אסטרטגי חשוב
עמי: אבל הכפריים לא היו?
אורי: לא, לא היו
עמי: ואיך אתה...?
אורי: לא הייתה שום בעיה, לא חשבתי שזו שום בעיה, כפי שאמרתי, זו הייתה הרגשה של חיים ומוות, איזו שאלה, הם עזבו, עשינו פה משלט כדי להגן על הגוש.
רוב הבריחות היו מפחד שהתגבר אחרי מקרה דיר יאסין. אין ספק שדיר יאסין זה משהו חותך! עובדה שהשבויים שלנו שהעבירו אותם מהגוש לחברון, מה צעקו להם בדרך? דיר יאסין! זאת אומרת דיר יאסין הגביר את הפחד.
בשיחות עם אנשי אצ"ל ואנשי לח"י, הם חושבים שזה היה נכון לעשות את זה, זאת אומרת, הם לא מצדיקים לדעתי את הטבח בדיר יאסין, אבל הם חושבים שדיר יאסין היה דבר חשוב בלהגדיל את הפחד ושיברחו
רנין: מה אתה יודע שהיה שם?
אורי: הם הסתבכו בתוך.. הם לא התכוונו לעשות שם רצח, הם הסתבכו בתוך הקרב ובכדי לצאת מהתסבוכת שהם נכנסו ולהציל את עצמם, אז הם טבחו בכל מי אפשר היה
היה חבר שלי שהיה איתי בתנועה, ואז, התחיל להתגלגל לשיחה, והוא אמר לי שהוא בלח"י. הגענו לשיחה על אותו דב ברמן, החבר הזה שהיה איתי בשומר הצעיר ועזב את התנועה. ידענו שהוא בלח"י, והוא נהרג, בלוח הזיכרון של לוחמי הלח"י במלחמת העצמאות הוא רשום "דב ברמן - נהרג בתאריך זה וזה בעין כרם" והוא סיפר לי סיפור, הוא אומר: אני ודב יצאנו לסיור לכפר עין כרם שהיה עוד מאוכלס בערבים, ברגע מסוים, היינו צריכים להביא אינפורמציה לקראת התקפה שהלח"י תכנן על עין כרם, במקום מסוים התפצלנו ואמרנו כל אחד ייקח גזרה וניפגש פה מחדש ודב לא חזר. שמעתי כמה יריות ודב לא חזר. לא היה קרב לא היה התקלות, לא היה אירוע. הוא חושב שהוא איבד את עצמו לדעת, אותו דב, והוא חושב, זה היה כמה ימים אחרי דיר יאסין.
לזכור את מה שהיה לא להתכחש. בגלל זה אני מעריך את העבודה שלכם, לא להתכחש, לראות מה שקרה וללכת לקדימה. הלא אני לא אעזוב את השטחים על מנת שתושבי כפר חיימה יחזרו הנה
עמי: מה זה כפר חיימה?
אורי:כפר קטן שאנחנו יושבים על רוב אדמותיו