"מששמעתי לראשונה המלה כּויכּאת, לבי נפתח"
נהיל נימר ערסאן עיד (1933) נולדה בכפר כּויכּאת, והיא גרה כעת במחנה הפליטים נירבּ שבסוריה. כשנשאלה על כּויכּאת, ענתה בתשוקה עזה:
אני זוכרת בה כל צד ומכל כיוון: אני זוכרת את כניסת הכפר, את הרחוב הראשון, אזור המעין, הכניסה למרכז הכפר, מקום שבו הרחוב מרוצף באבנים אדומות קטנות. אני זוכרת את החנויות של לוטפי אלעג'מי, עלי אלעמקאווי ואבו ח'ליל אלח'טיב. אני גם זוכרת שבתחילת הרחוב היתה חנותו של אחמד עזיז אבו אלג'פרא, בן דודה של אימי, שהיה ידוע מאוד, כי הוא זה שכתב לג'פרא ושר לה. מול חנותו היתה לשכתו של סלים אלע'דבאן, מוח'תאר הכפר, ובסמוך לה חנות. בכּויכּאת היה מוחתאר נוסף בשם ח'ליל אבראהים אלעלי. הוא היה בעלה של דודתי. מששמעתי לראשונה את המלה כּויכּאת, הלב שלי נפתח.
בית אבו סִיח'
ופיק נצרה (1935) סיפר לנו כשהוא צוחק, את סיפורו של אבו סיח':
אמנם שמי ופיק נצרה, אך כולם מכנים אותי "אבו סיח' ". הסיפור של אבו סיח' התרחש לפני זמן רב.
לאבא שלי היו כבשים, והוא נהג כל הזמן להניח לצידו מוט (בערבית – סִיח), כמו לוחם במלחמה, ומאז התחילו לכנות אותו "אבו סִיח'" (בעל המוט). היום משפחתנו מוכרת יותר כאבו סיח', ואיננו כועסים על כך. זהו כינוי שהוא שלנו, עד כדי כך שאף בהזמנה לחתונה כותבים "אבו סִיח'". פעם אחת אחותי הגיעה מלבנון לכפר יסיף. היא החלה לשאול איפה ביתו של עלי מצטפא?, אף אחד לא ידע לענות לה על כך. כששאלה היכן מצוי בית אבו סיח'? כל ילדי כפר יסיף הצביעו אל עבר ביתי.
את זכרונותיו מספסל הלימודים מוסר לנו ופיק נצרה בגעגועים רבים:
למדתי בכּויכּאת עד כיתה ד', ועברתי אח"כ לביה"ס בכפר יסיף, ושם למדתי עד כיתה ח', כי בכּויכּאת היו רק ארבע כתות ושני מורים. גינת ביה"ס היתה מהגינות היפות ביותר באזור: המורה שלי היה מהעיר חלבּ. הוא היה אדם פעלתן וחרוץ, וגידל בה דבורים ודברים רבים אחרים, מיקומה היה טוב. אנו, הילדים הקטנים, נהגנו ללכת ולגנוב תפוחים ותאנים. אלה היו חיינו כשהיינו ילדים. כשהלכתי ללמוד בכפר יסיף, התרבו זכרונותיי. היו לי הרבה חברים, שעימם נמנו מיכאל שוכּרי ותאופיק אלפארס. שם נהגנו להשתובב אפילו יותר (צוחק), וגנבנו תפוחים מאדמתו של אבו נצר שמאלי כפר אל מכּר.
כשהלכתי להירשם לבית הספר של כפר יסיף, התברר שההרשמה הסתיימה וכי לא היה מקום פנוי לתלמיד נוסף. באותה עת אבי היה חברו של ראש המועצה יני יני. אבי סיפר לי: "קח דלי מלא חלב, ולך אל הח'וואג'ה יני. תגיד לו שאתה הבן של חוסין אבו סיח'. הלכתי אליו, והוא הסכים לצרף אותי לתלמידי בית הספר.
בביה"ס של כפר יסיף למדו יותר ממאה תלמידים בני כּויכּאת. היה לנו מורה דת מכּויכּאת בשם מוחמד ראע'ב ג'שי. הוא היה לאומני מאוד, כלומר טיפוס כזה שמכין עצמו כל פעם למערכה. שהיינו הולכים לבית הספר בכפר יאסיף, הוא היה הולך לפנינו והיינו שרים לאורך כל הדרך שירים לאומניים.
"גבינות הלַבַּנֶה של כּויכּאת יצאו אחרון כוכבי הבוקר"
יוסרא אלסנונו (1933) ספרה לנו על נשות כּויכּאת:
האישה והגבר עבדו יחד, הנשים היו יוצאות בלילה לעבוד בניכוש עשבים, בהצמחת צמחים ובקציר עד הבוקר, היו קמות בין שש לשבע בבוקר. הן לא הלכו לבתי ספר. בכפר היו גם הרבה גַבָּניות, נשים שמכרו גבינות לַבַּנֶה מחלב צאן. מי שהיה לה צאן, הייתה משלמת למישהי שתי אגורות, שתי אגורות וחצי כדי שתישא את הלֶבֶּן יחד איתה, ויחד היו הולכות ברגל עד לעכו (מרחק הליכה של 7 שעות בקירוב). בעכו היה מחכה להם גַבָּן שהיה קונה מהם את הלֶבֶּן. נשות עכו היו באות וקונות את הלֶבֶּן בקערות, בדיוק כפי שהיום מודדים בקניה קילו או קילו וחצי. לבסוף, לפני שהיו חוזרות לכפר, הן היו קונות קצת שאור ותבלינים, ואח"כ היו שבים אל כּויכּאת.
ופיק נצרה מאשר באומרו, כשהוא מחייך:
היו אצלנו שלוש נשים שהלכו עם אימי לעכו, וכולן נשאו עימן לֶבֶּן. הן היו גובות על כל מיכל פח שלוש אגורות, ובעכו היו נותנים להן את הלבן תמורת חצי אגורה. לא היו אז שעונים, ולכן הנשים היו מתעוררות עם כוכב הבוקר. עם זריחת כוכב הבוקר, הגבניות היו הלכות לעכו. אימי התעייפה מכך מאוד, משום שהיינו בערך 7-8 נפשות בבית, ולכולם היה צריך לאפות לחם, לבשל, ולטאטא מתחת לכבשים. כך עבדה ללא הפסק עד ששקעה השמש.
יוסרה מוסיפה ומספרת על החוטבות:
במהלך חיי היום יום של כּויכּאת, נשות הכפר נהגו ללכת בעצמן לחטוב עצים להסקה. הן היו מתעוררות בשעה ארבע בבוקר ויוצאות בקבוצות של עשר או שתים עשרה אל ג'דין. וכששבו לכּויכּאת, הן היו משליכות את משא עצי ההסקה שחטבו בעצמן, אוכלות ארוחת הבוקר, הולכות לקציר ומביאות אוכל לבהמות.
לא היה דבר כזה שאשה היתה ב"חופשת לידה". כולן עבדו. נשים היו יולדות בבית. האישה לא היתה מספיקה לומר "אהה", ומייד כבר היתה יולדת. היו נשים שילדו במהלך חטיבת העצים, או במהלך ליקוט הזיתים. היתה אצלנו אחת שילדה באדמת "טיונה", וכינו את התינוקת בשל כך "טיונה". אף אחד לא קורא לה היום בשמה, סוהילה, ורק "טיונה". הנשים אז הלכו ברגל מרחקים גדולים, ולכן העוברים במשך כל הזמן הזה היו מסתובבים בתוך הבטן שלהן, שלא כמו היום רובן יולדות בניתוחים. מדוע? משום שהן יושבות הרבה, ועובר לא נע מספיק בתוכן... כעת סיפור זה יוצא לאור בהקלטה (צוחקת בקול רם).
"מחר הריב"
מששאלתי את וופיק נצרה על מאפייני כּויכּאת, סיפר לי כשהוא צוחק:
בכּויכּאת היה מאפיין חביב מאוד, והוא המריבות בין המשפחות. מעולם לא היו בכּויכּאת מקרי הרג, אלא רק מריבות. כּויכּאת היתה ידועה באזור בריבוי המְדונות שבה, עד כדי כך שהשומר היה קם בבוקר ונוהג להכריז: "מחר יהיה ריב בין משפחת פלוני ומשפחת אלמוני". הריב היה פורץ, ויומיים או שלושה לאחר מכן המשפחות היו עושות סולחה אחד עם השני. רק תושבי כּויכּאת היתה להם תודעה לאומית, ולאחר מכן, גם בימינו, רבים מהם נרתמו לעסוק בפוליטיקה.
"באלוהים, אני ארמוס את ראשו של וייצמן"
מתוך מאגר זיכרונות המלחמה, ספרה לנו נהיל עיד:
בהתקפה הראשונה הגיעו אלינו היהודים מצידו המערבי של הכפר ליד הבריכות. הם באו בלילה לפני שהשמש זרחה, צרו על הכפר אך אנשי הכפר הגיבו נגדם. השבח לאל, הם לא הצליחו ונסוגו להם. ייתכן שכמה מהם אף נהרגו, כי עם שחר הבחנו בין השדות בעקבות דם ודרגות. תושבי הכפר הפגינו אומץ וכוח עילאיים בלא חשש. היהודים היו מגדפים אותנו ואילו אנו היינו מגדפים אותם חזרה.
בין תושבי הכפר היתה אישה בשם ג'מאל, ממשפחת אבּריק. היא אמרה להם: "אני ארמוס את ראשו של וייצמן במו נעליי", והיתה מצהללת ובאותה נשימה אומרת לבני הנוער המורדים: "לכו נגדם, הנבלות" (היהודים), ואז הנערים היו מסתערים עליהם. היהודים בתגובה קיללו את החאג' אמין אלחוסייני.
ההתקפה השניה התרחשה לאחר הרגיעה. היהודים התקיפו אותנו במהלך הלילה. הם הגיעו מנהריה והחלו להפציץ את הכפר בתותחים. זכורתני כי היה זה ביומו הראשון של חודש הרמדאן. אנשי הכפר כל כך חששו מהפצצות התותחים והארטילריה הזו וברחו במהלך הלילה. אנו נמלטנו על נפשנו מכּויכּאת לאבו סנאן, לכפר יסיף ולהרים. בבוקר חזרה דודתי לכּויכּאת, אולם שם הרגו אותה היהודים. (פרצה בבכי).
קאסם אלנצרה (1913) מוסיף:
היה גנרל בריטי שגר אז בכפר אלמזרעה. היה לו ארמון. הגנרל בא אל תושבי הכפר וביקש מהם להיכנע תוך כדי כך שהוא מבטיח להם שלא יאונה להם כל רע. למרות זאת, צעירי הכפר, שרוח המרד היתה בהם, הכריזו שמי שייענה לבקשתו של הגנרל ייחשב כבוגד. הצעירים נכנסו בלילה אל תוך הכפר. השומרים חשו בתנועה חשודה, והחלו לירות עליהם. בשעה זו הצבא כבר הקיף את כל הכפר, אך השאיר את מזרח הכפר פתוח למנוסה, עד שיצאו האנשים. בשלב זה החלו לירות עלינו באש תותחים. בצורה זו יצאו האנשים מהכפר קודם שהגיעו אליו היהודים.
לאחר שיצאנו מכּויכּאת, החלו הנשים לחזור אל הכפר כדי להביא עימן קמח ואוכל מפרי אדמותיהם. החיילים [היהודים] הרגו שלוש מהן. אחת הנשים היתה הִנְד יחיא, אשר חזרה אל הכפר בלילה כדי להביא קמח. אחד השומרים ראה אותה והרגה. היתה אחת נוספת בשם קטף ממשפחת נצרה אשר נהרגה מאותה אש, הרגו אותה בעמק. הגברים לא העיזו ללכת, ולכן שלחו את נשותיהם.
תחנות במסעה של יוסרא אלסנונו
לפני שההודנה נכנסה לתוקף, יצאנו עם אבי אל עבר הכפר ג'ת, ואחר כך הלכנו ללבנון אל משפחת אמי, אמי מלבנון. משהחל חודש זה של הפסקת אש, בא אבי ואמר לנו: "יאללה, בואו נחזור אל הכפר. הכפר מלא באנשים. הרוח מעיפה לכל עבר את התבן, ואין לנו אלא רק הקמח. אנחנו רוצים לחזור אל הכפר". רכבנו על בהמת משא, כשאנו מעמיסים חפצינו עליה, ופנינו לדרכנו. היתה זו שעת שקיעה. ירדנו מדרך רמיש ליד דיר אלקאסי אל ג'דין ועם הקריאה לתפילת השחר הגענו אל כּויכּאת. לא היה לנו כלום איתנו, רק כמה פיתות שהבאנו לאכול. כשנגמר חודש ההודנה, היהודים תקפו שוב, עד שאנשי הכפר ברחו כל עוד נפשם בם. רק אלוהים יודע, האנשים נמלטו מהתופת והשאירו את כל הרכוש שלהם מאחור: מי שהיה לו עדרי בקר השאיר אותם מאחור. כל מי שהיו בבעלותו מקני צאן, אף אותם השאיר. כל החיות הושארו מאחור כשהן קשורות בחבלים. כשיצאנו מהכפר. במשך חודש בקירוב נחנו תחת עצי הזית ממזרח, ליד הבריכה, לא רק תושבי כּויכּאת, גם כן תושבי עמקא, אלמזרעה ואלסמירייה.
ביום השני לגירוש לקחה אימי בהמה מהכפר אבו-סנאן והלכה להביא חיטה כדי לטחון אותה לקמח ולאכול מהלחם שנאפה מימנו. בכּויכּאת היא פגשה שני גברים לבושי חולצות כחולות ליד החנות של בית דודי לוטפי. הם ראו אותה בבית, כשהבהמה עימה, מעמיסה עליה חיטה עוד ועוד. הם ריחמו עליה ובאו אל הדירה. אלוהים שבשמיים יודע אם היו אלה ערבים או יהודים, הם עזרו לה להעמיס את הקמח וקשרו היטב את החיטה. ואמרו לה "לכי ואל תשובי, אם תחזרי אנשי ההגנה יירו בך".
"חששתי לשלום ילדיי בגלל ההפגזה, והכנסתי אותם לתוך התיבה וסגרתי אותה עליהם"
עלי איבּריק – אבו חוסיין (1920) ואשתו, פאטמה איבּריק, ספרו לנו על אודות מסעם:
עבדתי כפועל ייצור גפרורים במפעל בעכו במשך 13 שנה, ואז החלו לצוץ הבעיות: עכו הלכה, חיפה נכבשה לאחר מכן. אנשים חששו לחייהם ונסו בבהלה. אם היינו נשארים בכפרים שלנו היו הורגים אותנו מייד. אום חוסיין השתלבה בסיפורו של בעלה, ואמרה: המלחמה באה עלינו מכיוון נהריה. החלו להשליך לעברינו רימוני יד כדי לנסות להפחידנו, אך עמדנו בגבורה על שתי רגלינו. יחד עם זאת, כשראיתי שהמלחמה מתרחבת, היו לי שני ילדים: חוסיין בן ה-4 וחסן בן השנה וחצי. לא פחדתי על עצמי כמו שחששתי לשלומם מפני ההפגזה. אמרתי לעצמי: לאן נותר לי ללכת עימם? לאן ארצה להביאם? אולי אסתיר אותם בבוידע'ם? אבל... מה יקרה אם זה יפול עליהם? החלטתי: אשים אותם מתחת בוידע'ם. אותה בעיה, שהרי ייתכן שזה יתמוטט עליהם.
היתה לנו תיבת עץ גדולה. בסוף הכנסתי פנימה בתוכה את ילדיי וסגרתי אותה עליהם, אלא שחוסיין מייד קם מימנה ואמר לי: "אמא, חנקת אותנו בפנים".
אום חוסיין שתקה לרגע, והמשיכה את סיפורה:
אוי לי ואבוי לי מה עוללו לנו. השבח לאל ובחיי הקוראן, קראתי לאבו חוסיין ואמרתי לו: "קח אתה את חוסיין וצא מחלקו המערבי של הכפר. אני אקח את חסן עימי ואצטרף אליך". הסרתי מראשי את צעיפי הלבן, כדי שלא יבחינו בי ויירו בי. מרוב ההפצצות נמלטנו על נפשנו אל עבר הכפר אבו סנאן.
אום מערוף השאירה את משפחת אבו חסן באבו סנאן
אבו חוסין המשיך אחרי אשתו לספר את סיפורם:
הגענו לבית סלימאן זיאדה באבו סנאן. הוא קיבל את פנינו היטב. התארחנו בביתם למשך שלושה חודשים כשאנו אוכלים ממזונם ושותים את המים שלהם. לא אפינו שום לחם וגם לא בישלנו דבר. כך היה מצבם של כל תושבי כּויכּאת. לאחר מכן יצאנו אני, אחיי וילדיי ללבנון והתיישבנו בקאנא שבאזור צור למשך שנה. מכיוון שהמצב שם לא מצא חם בעינינו, חזרנו לאבו סנאן עד שמצבנו יתייצב מעט, וא"כ נשוב אל בתינו בכּויכּאת. הלכנו אל השייחי'ם של משפחת ח'יר. בתיהם היו מלאי פליטים. לאחר זמן מה הגיע אדם ממשפחת סעד, שעבד עימי בבית החרושת לגפרורים, לקח אותנו אל ביתו למשך שלוש שנים. משפחת סעד היא משפחה מכובדת ומפורסמת.
אום חוסיין המשיכה לספר:
המשטרה הגיעה לבית כדי לקחת אותנו מהכפר. אום מערוף, ממשפחת ח'יר שמקורה בלבנון, לא אמרה לי דבר, אלא "אמא", ואז פנתה אל השוטרים ואמרה להם: "לאן אתם רוצים לקחת אותה? זו הרי אישה הרה שכורעת ללדת!". השוטרים האמינו לסיפורה ועזבו אותנו לנפשנו. בזכותה של אום מערוף נשארנו בכפר.
על הדבורה שמנעה מימנו ללכת סיפר לי קאסם נצרה:
כשיצאנו לאבו סנאן ומשגדלה כמות האנשים בכפר, אמרו זקני הכפר למושל הצבאי: "ארצנו קטנה, ואיננו יכולים לכלכל את הפליטים". המושל הצבאי בא באמצע הלילה עם משאיות מכוסות באוהלים ירוקים. הוא ואנשיו החלו להיכנס אל תוך הבתים ולהעמיס על המשאיות את הפליטים. לאחר שמילאו את המשאיות בהם, לקחו אותם לצומת ג'נין והשליכו אותם שם. חלק מהם הלך לסוריה, משם ללבנון ומלבנון חזרו הנה שנית.
באותו יום, שבו לקחו את הפליטים למשאית, הייתי בלבנון. עסקתי במסחר, בהברחה. היינו נוהגים להביא גרביים ושלייק'עס, שאותם מכרנו לאחר מכן למחייתנו. באתי וראיתי אותם לוקחים את הפליטים. משפחתי גרה עם אחת המשפחות באבו סנאן, וביום שבו הצבא נכנס לגרש את הפליטים, עקצה את אבי דבורה בעודו ישן שנת ישרים במיטתו. כשהצבא הגיע אליהם האשה גרשה מימנו את הזבובים, כשהיא אומרת להם: "אלה מהמשפחה... אלה מהמשפחה...". החיילים האמינו לה והלכו. כך נשאר אבי, אשתי וילדיי בארץ.
"הכפר הלך לנו, ולא היתה לנו שום עבודה נוספת על אדמתו"
באותו ראיון שאלתי את יוסרא אלסונונו אם ביקרה בכּויכּאת מאז העזיבה. ענתה לי:
בשנת 1949 היה באבו סנאן דרוזי בשם עבאס עובד בתאנים והזיתים של היהודים שגרו בכּויכּאת. אנו עבדנו באדמה עבור היהודים, אותה אדמה שהיתה שלנו ואשר הפקיעו אותה מאיתנו. כעבור שנה סיימתי לעבוד ולא שבתי לראות את הכפר. משפחתי התרחבה, הילדים גדלו ולא היה לי זמן, ובעצם, הכפר הלך לנו, ואין שום סיבה למה לבקר שם.
"אם לא אחזור אני לכּויכּאת, יחזור בני אליה"
אבו חוסין אמר בחוסר שביעות רצון לאום חוסיין, אישתו: "מה את מדברת שטויות? מספיק, מספיק! תני לי, אני אספר וזהו". הוא הפנה מבטו אלי והמשיך לספר:
רואים את הרחוב הזה המוביל אל נהריה? כל כולו נלקח מאדמתנו שבכּויכּאת. יום יבוא, אם ירצה השם, ונשוב בריאים ושלמים אל כפרנו. אם לא אחזור אני לכּויכּאת, יחזור הבן שלי אליה. אחיי הגדולים מתו בלבנון. בנו של אחי מת בקאסמייה, גיסתי מתה בבאזורייה, בעלה (אחי) נפטר בקטר, אחייני השני מת באוסטרליה, אחי השני נפטר בבורג' אלבראג'נה, ואילו בנו ונכדו מצאו את מותם קליע בביירות. כל אחד מת לו במקום אחר, אך יחד עם זאת ילדיהם נותרו בחיים, והם אלה אשר ידרשו לשוב אל כּויכּאת.
نهيل عيد / נהיל עיד
يسرى السنونو / יוסרא אלסנונו
جولة الى الكويكات / סיור לכפר אלכויכאת
كويكات / כֻּויכַּאת
الكويكات / כויכאת (1949)
كويكات / כֻּויכַּאת
كويكات / כֻּויכַּאת
ما تبقى من بيوت القرية / מה שנשאר מבתי הכפר
ما تبقى من بيوت القرية / מה שנשאר מבתי הכפר
ما تبقى من بيوت القرية / מה שנשאר מבתי הכפר
ما تبقى من بيوت القرية / מה שנשאר מבתי הכפר
ما تبقى من بيوت القرية / מה שנשאר מבתי הכפר
ضريح الشيخ أبو محمد القريشي / קבר השיח' אבו מוחמד אלקורישי
ضريح الشيخ أبو محمد القريشي / קבר השיח' אבו מוחמד אלקורישי