- רנין: מה שמך המלא בבקשה? ומתי נולדת?
- שמי מחמוד ח'ליל מחמד חמדו. למשפחה יש שורשים כורדים. הסבא של המשפחה הגיע לארץ עם צבא המשחררים של עכא בתקופה שנכבשה. היה קצין בצבא ושמו עון אללה חמדו והוא ממקימי כפר אלמנשיה. זה היה לפני 800 שנה ואף יותר. השם של אמא שלי הוא ח'דרה מסטפא קאסם אלנאבלסי מכפר אלמכּר. היו לי שלושה אחים, רק אחד, מוסא, עודו בחיים. מחמד ומסטפא נפטרו. אני נולדתי ב 8.10.1918 בכפר אלמנשיה. 

- מה אתה זוכר מאלמנשיה?
- בכפר גרו מספר משפחות: אלחאג' חסין, אבו שנבּ, אלסח'ניני, חמדו, אלעבּד, אבו ד'לאם, דעבִּס, סקר, ח'רֵיבּי. המח'תאר האחרון היה עלי מחמד ח'ריבי עד 1948, עד הנכבה. בשנת הנכבה כל המשפחות האלה התפזרו. חלק עבר אל אלמכּר, כפר יאסיף ותרשיחא, חלק עבר ללבנון וגר במחנה הפליטים עין אלחלוה. מעט מאוד אנשים גרים בעירק ומעט במדינות המערב.

- איזה כפרים היו ליד אלמנשיה לפני 1948?
- אלסמיריה, אלמזרעה, אלמכּר, אלג'דידה, כפר יאסיף, אבו סנאן, כּויכּאת, עמקא, אלע'אבסיה, אלכּאברי, אם אלפרג', אלבִּרוה, אלדאמון, אלרוֵיס, כאבול, וקצת רחוק הייתה שפאעמְר [שפרעם]. ממזרח היו מג'ד אלכּרוּם, דיר אלאסד, אלבענה, נחף, סאג'ור ואלראמה. האדמות של אלמנשיה חפפו מצפון את אדמות אלסמיריה, ממערב את הים, ממזרח את אדמות אלמכּר ומדרום את אדמות אלדאמון ואלרוֵיס.

- איך היו היחסים בין הכפרים האלה?
- היו יחסי אמון, חברות מלאה ואהבה. האיכרים מהכפרים האלה עזרו אחד לשני והשאילו מחרשות אחד לשני. לפני שהגיעו טרקטורים, האיכר הערבי הסתמך על שוורים ומחרשה ערבית. אחר כך החיים התפתחו והגיעו טרקטורים ודחפורים. זה היה אחרי שנות הארבעים. הראשון שקנה טרקטור עם גלגלי שרשרת היה אבא שלי, אלחאג' ח'ליל חמדו. אני עבדתי באותם ימים כמכונאי. עזרתי לאבא שלי עם הטרקטור. בני הדודה שלי, חסין ומחמד, קנו גם הם טרקטור עם גלגלי מתכת. הייתה לנו אדמה באזור שנקרא "אלעֻוינה" [על שם צמח בר קוצי שגדל האדמה הזאת] . בזמן המנדט כל הגליל ידע שהאדמה הזאת נקראת "עֻוֵינה של חמדו". האדמה הייתה מעובדת ובה באר להשקיה. גם היא וגם אדמת "אלשואמר" [ על שם שומר בר שגדל בה], אחרי שחפרנו בה באר העסקנו בה ארבע משפחות ונתנו להן לגור באדמה. השטח שלה היה 115 דונם. כתבתי עליה שיר: 

הוי אדמת אלעוינה, הדמעות זלגו         ואנשי משפחתי בקצוות המדבר תעו

עם שחרורך, מחמוד זקף את קומתו   השתחווה לאלוהים ונישק את האדמה

אוי באלעוינה לבי התאהב     יצירה מהשמיים שהאל השליך

כמה מתוק לחיות בה וכמה טוב האויר  והעץ מעצי הזית מצוין להדלקת אש

- כמה אדמות היו לאנשי אלמנשיה? ומה היה מקור הפרנסה של התושבים?
- אדמות אלמנשיה היו כ- 16 אלף דונם. רובה אדמה חקלאית. הבריטים הפקיעו בשנת 1923 כ- 2500 דונם ובנו שדה תעופה צבאי ותחנה לניסויים חקלאיים קראו "דבּויה". [היום נמצאת בתוך מתחם המכללה האקדמית גליל מערבי]. במקור המקום הזה היה מחסן לצבא הטורקי, השם דבויה הוא מלה טורקית. באדמות שלנו זרענו חיטה, שעורה, סמסם ועדשים. בשנות הארבעים חפרו באלדבּויה 12 בארות ארטזיות, כדי להשקות את הירקות, שתי בארות היו למשפחת חמדו. לא היו הרבה עצים באלמנשיה אך היו מטעי תאנים. לפני שחפרו את הבארות, מקור המים העיקרי היה עין אלמנשיה ששמה היה גם עין אללאתין [ מעיין הלטינים, אחת הנקודות בתעלת הפאשה]. כפר אלמנשיה היה כפר מתקדם יחסית לכפרי הגליל האחרים. המצב הכלכלי של התושבים היה טוב. כעשרים צעירים מהכפר עבדו בתחנת הניסויים החקלאיים. הם קיבלו שכר חודשי 3-4 לירות פלסטיניות. הערך של הלירה הפלסטינית היה טוב. דונם אדמה עם מטע זית עלה באותם ימים כ- 200 גרוש. - איזה מושבות של יהודים היו ליד אלמנשיה?- הייתה מושבה אחת. קיבוץ עין המפרץ. הם הקימו את הקיבוץ ב 1938 מערבית לנחל אלנעאמין. על אדמה למשפחת אלסרואן. ליד הקיבוץ מצד צפון מזרח היה עץ דקל גבוה למשפחת אלסרואן. אפילו היה פתגם בכפר שאמר "הגובה שלך כגובה דקל אלסרואן". - האם היהודים היו נכנסים לכפר? האם היו ביקורים הדדיים?- כן. כי האדמות ליד כביש עכו – צפת, ליד הכיכר היום, ליד בית מלחם אבו אלרג'א, ליד תחנת הדלק [ בכניסת אלמכּר] ודרומה, אלה אדמות שהקק"ל קנתה מאנשי אלמנשיה. זה נקרא בלוק אלשואחיט, מספרו 18026. בשנת 1938, עלה מחיר דונם האדמה עד כדי 5 לירות פלסטיניות. אנשים מאלמנשיה מכרו את הבלוק הזה לקק"ל. אבא שלי ואחותו לבּיבּה לא מכרו. עד היום, האדמה ההיא, דרומית לכביש עכו – צפת היא שלי ונטעתי בה עצי זית. - למה אבא שלך סירב למכור?- באותם ימים, ניסו היהודים בעזרת משת"פים לקנות כל דונם ב- 5 לירות. זה היה סכום גבוה כדי לפתות את האנשים למכור. אבא שלי ואחותו סירבו. אז הציעו להם 25 לירות פלסטיניות עבור כל דונם, ושוב סירבו. אדמה כמו ילדים שלנו, מי ימכור את הילדים שלו? אם נמכור, מה נגיד מחר לילדים כשישאלו על האדמות? - באיזה בית ספר למדת?- לא היה באלמנשיה בית ספר. רק בשנות הארבעים בנו בית ספר לבנים בלבד. הבנות לא למדו. לפני שנות הארבעים היה שיח' שלימד את הילדים לקרוא קראן בתוך צריף שהיה לו. הילדים הגיעו אליו ולמדו אצלו. אני למדתי בעכא, גם יסודי וגם תיכון. כל יום עשיתי את הדרך מאלמנשיה עד עכא. בקיץ הלכתי ברגל ובחורף לקח אותי פועל שלנו על הסוס, ובסוף יום הלימודים היה מחזיר אותי הביתה. - מה לימדו אז בבית הספר?- שפה ערבית, היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון, דקדוק... דת. עד היום אני זוכר חלק מהמורים שלי. מורה ההיסטוריה שלי הוא המחבר וההיסטוריון ד. נקולא זיאדה. הוא לימד אותנו את ההיסטוריה של פלסטין וההיסטוריה של הערבים. אני סיימתי את בית הספר בשנת 1934. באותה שנה המורה נקולא מונה למרצה באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה. אחרי הקמתה של ישראל הוא יצא לפנסיה ועבר לגור בלבנון. בשנות התשעים הוא ביקר בארץ וביקר באלמנשיה ויש לי תמונות אתו. - אתה זוכר עוד מורים?- בוודאי. עלי שעת' מעזה לימד אותי טבע. אמין אבו ע'זאלה לימד חקלאות. ג'מיל עבד אלהאדי מג'נין לימד אותי ערבית. המנהל היה אניס אלסידאוי מסידא [צידון]. המורה לאנגלית היה סאמי עיד, דרוזי מלבנון. אני אישית אהבתי את מקצוע ההיסטוריה.  
- האם למדו אתך בעכו גם בנות?- לא. לבנות היה בית ספר נפרד. בית הספר של הבנות היה קרוב למסגד אלג'זאר וחמאם הפאשה. בית הספר של הבנים היה בבית אלכֻּרדי שבשכונת מג'אדלה. ליד מסגד מג'אדלה הקיים עד היום. התיכון היה קרוב לשער עכו העתיקה. ישראל השתמשה במבנה כבית משפט והיום נדמה לי הפך למלון.  
- אתה סיימת בעצם את התיכון?- נכון ואחר כך למדתי שנתיים בחברה להנדסה חקלאית של פלסטין ומזרח הירדן, מכונאי טרקטורים ומכשירים חקלאיים. סיימתי בהצטיינות. עבדתי כמכונאי ראשי בתחנת הניסויים החקלאיים באלמנשיה. כל זה כמובן בזמן המנדט.  
- ספר לי על חייך האישיים, מתי התחתנת?- התחתנתי באלמנשיה בשנת 1938. הייתי צעיר. בחתונות הנשים הכינו קובּה לא מבושלת. הקובה הלא מבושלת הייתה אחד המאכלים המפורסמים של אלמנשיה. אנשים שרו " הלכנו אלאמנשיה, כדי לאכול קובּה נִיֶּה" [נא]. אשתי היא זהרא ח'דר אבו שנב. מקור המשפחה שלה ממצרים. משפחתה הגיעה עם אבראהים פאשה כשכבש את פלסטין. אבא שלי בחר אותה לאשה בשבילי, ללא ידיעתי. יום אחד, חזרתי מהעבודה ולא מצאתי אף אחד בבית. השכנים אמרו מה אתה לא יודע? היום טקס הכתובה שלך. (צוחק). אני בכלל לא חשבתי על נישואים, רציתי לצאת לחו"ל, ובגלל זה אבא שלי החליט לחתן אותי.- לאן רצית לנסוע?- לברית המועצות. הדוד שלי היה שם. הוא היה מושל מחוז אזמיר בטורקיה. היה אדם מיוחד. בשנת 1915 נסע לרוסיה והוציא לאור עיתון בערבית שמו אלג'מיל. כשפרצה המהפכה הקומוניסטית הוא הצטרף אליה. אחרי המהפכה עבר לגור בעיר באקו בירת אזרביג'ן והחל להקים אוניברסיטה. הוא נהיה נשיא האוניברסיטה ומנהל מחלקת השפות המזרחיות והחליף את שמו מאחמד חמדו לסעיד נזאמי עבד אלרחמנוב. עד היום שמו מצוין בכניסה לאוניברסיטה. הוא נשאר שם כי כעס על אבא שלי. הדוד שלי רצה לחזור לארץ ולהקים מפלגה קומוניסטית. זה היה מסוכן להיות קומוניסט תחת הבריטים לכן אף אחד לא הסכים אתו. הוא הבין שלרעיון שלו אין סיכוי והחליט להישאר שם. - כמה תושבים היו באלמנשיה ב- 1948?כ- 810 תושבים. המח'תאר הראשון בתקופה הטורקית היה מחמד אליאסין. השני היה חסן דעבס. השלישי נמר אלסח'ניני. הרביעי היה אח שלי מחמד ח'ליל חמדו. זה היה בתקופת המרד [1936 – 1939]. יום אחד בדרכו חזרה מלבנון תפסו אותו הבריטים עם נשק ושפטו אותו לשנה ו- 9 חודשי מאסר.  שלושה ימים אחרי ששפטו אותו, הטילו הבריטים את חוק מצב החירום. בזמן שהאח שלי היה בכלא, בחרו מח'תאר חדש לכפר הוא  מחמד עלי ח'ריבי. - מה אתה זוכר מהמרד?- אני זוכר שבכפר אלמנשיה היה ארגון שנקרא "פלוגת הנקמה". הבריטים כמובן ראו בו ארגון טרור. הארגון הזה פעל נגד המשת"פים והחיילים הבריטים. הארגון חיסל מפקדים בריטיים וגם מח'תארים ערבים ששיתפו פעולה איתם. כמו מח'תאר אלדאמון, מח'תאר אלברוה, מח'תאר אקרת' ועוד. אלחאג' אמין אלחסיני, אללה ירחמו, ידע על הפעלות האלה. אני זוכר שהברחנו את אלחאג' אמין מאלטנטורה ללבנון. נתנו לו סירה קטנה והפליג בלילה, כי הוא היה מבוקש על ידי הבריטים. - אתה היית חבר בארגון הזה?- כן. הצטרפתי בתחילת המרד. היה לי שם הסוואה "סָקְר קֻרַיש" [ הנץ משבט קריש]. הייתי איש הקשר בין הארגון לשאר מנהיגי המורדים בגליל. ראש הארגון היה אבא שלי. היו חברים בארגון אנשים ממשפחות שונות באלמנשיה.כולם נפטרו, חוץ ממני. חלקם נהרגו אז על ידי הבריטים.   לדוגמה, ח'ליל אבו מנאע, אחד החברים בארגון, נתפס ועל גופו רובה ואקדח, המפקד הבריטי הוציא אותו להורג במקום. מחמוד עווד, ניסה לחסל את עוזר מפקד הגליל בצבא הבריטי אבל החטיא אותו וברח לסוריה. הבריטים חיפשו אותו בכפר, הטילו עוצר על אלמנשיה לשלושה ימים וקנסו את הכפר ב 18 אלף לירות. לא פעם הצבא הבריטי צר על הכפר וביצע מעצרים. גם אני וגם אבא שלי נעצרנו ועונינו על ידי הבריטים. פעם שברו את הרגל שלי, ואת אבא שלי עצרו לתשעה חודשים רק לחקירות. לטפי חמדו, חבר בארגון פלוגת הנקמה מת תחת העינויים במעצר. הפלוגה ביצעה כמה פעולות מוצלחות נגד הבריטים. אני זוכר שהטמנו מוקש בדרך עפר ליד אלברוה (היום ליד קיבוץ יסעור), מהמוקש נהרגו 12 חיילים בריטיים. הבריטים חשדו בתושבי אלברוה ונקמו בהם. הם לקחו את צעירי אלברוה, הושיבו אותם מתחת לשיחי הצבר בכפר, התחילו לכרות את לוחות הצבר הקוציים ואלה נפלו בחוזקה על הצעירים. פעולה נוספת שהארגון שלנו עשה הייתה פיצוץ על הדרך בין כפר יאסיף וכויכאת שהרג ארבעה חיילים בריטים. בעקבות כך, הבריטים נכנסו לכויכאת ושרפו 14 בתים כנקמה. - ספר לי על הנכבה וכיבוש אלמנשיה.- אלמנשיה התנגד לכיבוש של היהודים, אבל לא היה נשק. האנשים פחדו וברחו אחרי ששמעו על דיר יאסין ועכא. היהודים כבשו את אלמנשיה ב- 14 במאי 1948. ב 17 ביוני הם הרסו את בתי הכפר. לא השאירו עץ תאנה ולא צבר. הם אף הרסו את בארות המים. לא מפחדים מאלוהים אלה. רק בית אחד נשאר מערבית לבית הקברות. המשפחה לשי הלכה למג'ד אלכרום בהתחלה, אחר כך לירכא ומשם לכפר אלמכּר. כאן נשארנו כי המשפחה של אמא שלי, משפחת אלנאבלסי, גרה באלמכּר. ב 1952 אנשי אלמנשיה הוחתמו על מסמך הסכמה לקבלת מגורים בכפרי הסביבה שהגיעו אליהם. אני סירבתי לחתום. עד היום אני משלם שכירות למדינה, כי לא  הסכמתי להחתום על הסכם, שיש בו בעצם ויתור על האדמה שלי באלמנשיה תמורת בית באלמכּר.  מאז 1952 אני במאבק משפטי מול מוסדות המדינה כדי לקבל בחזרה 240 דונם שהיו בבעלותי. עד עכשיו הצלחתי לקבל חזרה חלק ניכר ממנה דרך בתי המשפט. זו לא אדמת נפקדים, זו אדמת חמדו. הכירו לי באדמה שהמסגד בנוי עליה, וגם את אדמת אלעֻוֵינה, שנמצאת בשטח קיבוץ עין המפרץ. בשנת 1959, חפר הקיבוץ באר מים שהטתה את המים מהאדמה שלי לאדמה של הקיבוץ. חברת מקורות לא הקשיבה לתלונה שלי ולא עזרה לי לקבל מים. בסוף התעקשתי והשגתי הסדר עם הקיבוץ לקבל ממנו מים. יש לי מפות של אדמת אלמנשיה. אספתי מפות מימי המנדט ומישראל. אני בעל זכות ולא אוותר. רשות הפיתוח ניסתה ללחוץ ולאיים עלי כדי שאוותר. אבל לא פחדתי והצלחתי להחזיר את אדמתי.    

خليل أحمد حَمَدو / ח'ליל אחמד חמדו

اجازة سفر مؤقته / אישור נסיעה זמני

عملة فلسطينية / מטבעות פלסטיניות

تصريح دخول الى قرى تم إحتلالها / רישון כניסה לשטחים מוחזקים (1)

عين المنشية / מעיין אלמנשיה

مقبرة المنشية / בית קברות אלמנשיה

مسجد المنشية / מסגד אלמנשיה

احمد حمدو قرب عين المنشية / אחמד חמדו ליד מעיין אלמנשיה

احمد حمدو / אחמד חמדו

جولة في قرية المنشية / סיור בכפר מַנְשִיָה

جولة في قرية المنشية / סיור בכפר מַנְשִיָה

بيت أبو عتبة / בית אבו עתבה

منتزه ليلي شارون / פארק לילי שרון

بيت خضرة صقر / ביתה של ח'דרה סקר